לאינקוויזיציה האיטלקית היה עינוי חביב. קושרים את מפרקי היד של הנחקר יחד, מאחורי הגב, ומרימים את הידיים כך גבוה, מאחורי הגב, כשהידיים עדיין מחוברות לנחקר. עדיין. כאב אדיר, כתפיים פרוקות, לפעמים נזק עצבי תמידי לכפות הידיים. וזאת רק התחלת העינוי.
סטראפדו, באיטלקית, ''משיכה חדה''. זה בגלל החלק הבא בעינוי. משחררים קצת את החבל. מגובה של עשרה מטרים, הגוף נופל לגובה של תשעה מטרים. אויש. אינרציה.
לפעמים הן גם היו מוסיפים משקולות שקשורות לרגליים. קסם של אנשים. קסם.
במפתיע או שלא במפתיע, העינוי הזה כל כך יעיל ואכזרי, שהוא עדיין בשימוש. בשלל מקומות בעולם. כולל בתי כלא של ה-CIA.
נזק תמידי, או אפילו זמני, הוא לא מטרה בקשירות. להפך. ומאחר ורובנו לא מספיק חזקים ולא מספיק גמישים כדי לעמוד בעינוי המקורי, עושים אותו אחרת. זהיר יותר. בטוח יותר. מתחשב יותר. לא כל משקל הגוף נתמך ממפרקי היד. הו, זה עדיין כואב. מספיק כואב. ועדיין משאיר נקשרת שיכולה ומוכנה לדבר איתך שוב.
