סבל מלווה אותנו כל הזמן. אם לא הסבל אז ההיתכנות לסבל אותה אנו מעדיפים לטשטש במליון דרכים.
סבל הוא מהותי בחיינו, סבל הוא אנחנו.
הצורה החזקה ביותר של סבל היא לאבד. לאבד אדם קרוב, לאבד משהו בעצמנו או חלק בגופנו. סבל פיזי זמני לעומת זאת הוא משחק ילדים.. פוף וגמרנו.
בפעם האחרונה שהייתי עם הברזילאית השמנמנה שנמצאת ביחסים פתוחים, שמתי את כף ידי בפיה ודחפתי. היא נורא אוהבת להיחנק מזין וחשבתי שזה יכול להיות תוספת לא רעה לסקס כשאני מזיין אותה. לא עשיתי זאת עד לאותו הרגע אז התחלתי בעדינות יחסית.
ממקומי מעליה, ראיתי את עיניה מתרחבות ומתעגלות, מבט שנהיה חשוף והראש שלה נדחק עמוק לכף ידי עמוק בהרבה משכיוונתי. שוב ושוב.. רפלקס ההקאה מגיע והיא נאבקת איתו ועם הפחד בכוח ופותחת את רגליה תוך כדי כמה שניתן. (יש שיגידו שאדם שחושף את התשוקה שלו לסבל איתך זהו המקום החשוף והיפה ביותר. לא אני, אבל אני מבין למה זו אמירה הגיונית.) אחרי שגמרנו ונשארתי לישון, אמרתי לה שאני חושב שהספיק לי עם הקז'ואל. בטינדר שלי כתבתי שמיציתי את הקז'ואל וכך גם אני מרגיש ביני לבין עצמי.
כמובן וכרגיל אני חושב לי.
חושב לי על כך שכשאני גורם למישהי סבל בצורה עדינה, אני בעצם מעמת אותה עם סבל שלא כרוך באיבוד. ההפך, סבל שכרוך בקרבה רבה. אני נוגע בטראומות הקשות ביותר שנובעות מלאבד במובן הרחב, נותן להן לצוף ומלטף אותן.
הנה אני הסבל.. הסבל שלא כרוך באיבוד.. הסבל המנחם.. הסבל שקרוב אלייך..
ועוד אני חושב לי על כך שאני מתבייש באמת ובתמים להיות חלק מהחברה הזאת. החברה ש30 מבניה אידיוטים וחלשים מספיק כדי לפצוע את עצמם ואדם אחר באופו בו כולנו שמענו עליו לאחרונה. זה מעלה בי תחושות אבל, זעם וקבס. אולי אני באמת יעוף מפה וזהו?