לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מנבכי הנשמה

מערבולת פנימית בין השחור ללבן....
חוויות שמחפשות מפלט
רגש שפורץ החוצה.
המקום שלי, החיים שלי, ההוויה שלי.
לפני 4 שנים. 7 ביולי 2020 בשעה 16:35

ממרכז לצפון...פקק

הוצאתי נקטרינה, נגבתי

לקקתי בעדינות את הקליפה,

משכתי את הקליפה בעדינות עם השיניים,

ניגבתי עם היד תמיץ שנזל לי בקצה השפתיים.

ראיתי אותך ברכב ליד מסתכל,

חשבתי לעצמי... מה מענין ולבהות

במשהי שאוכלת נקטרינה.

מיצי הנקטרינה התחילו  לטפטף,

חששתי שיכתימו לי תחולצה הלבנה.

הוצאתי לשון ולקקתי את הנקטרינה.

פקק, אתה צמוד אלי משמאלי ובוהה,

כל כולי הייתי כל כך מרוכזת בטעם הנקטרינה

שלא באמת התייחסתי אליך.

עומדים בפקק שעומד להסתיים,

ביסים קטנים ומוצצת את הנקטרינה,

שואבת את המיצים.

יד על ההגה וביד השניה הנקטרינה.

מתחילה לנסוע ואתה נשארת מאחור.

מרב שהיית מרוכז בנקטרינה שלי

רצית להתחיל לנסוע ונכבה לך הרכב.

חלף הפקק ונשארתי עם הגרעין בפה

וחיוך על השפתיים.

 

לפני 4 שנים. 2 ביולי 2020 בשעה 3:32

היום אחרי 47 שנה למדתי מהי דחית סיפוקים

התחושה, ההרגשה, הרצון, התשוקה והאיפוק.

נוסעת מצפון למרכז על כביש החוף

ומימיני הים, תפארת הכחול על כל גווניו

האופק הלא נודע

נוסעת ומתבוננת

כל כך רוצה להסיט את ההגה ימינה לאיזה מפרצון

לעצור את הרכב ולשבת מול הכחול.

ויפאסנה...שקט... אני וגווני הכחול.

חלום ומציאות, רצוי ומצוי

שיר מתנגן לו ברדיו ברכבי

ואני ממשיכה בדרכי

דחית סיפוקים ....

לפני 4 שנים. 27 ביוני 2020 בשעה 10:19

בין המילים מה שלומך ואיך מרגישה,

הוא שלח לי תמונה.
פאק ... זה לא קרה בעבר,
והכל צף ועלה
הזכרונות...הרגעים.
המבט שלו, הכתפיים שאהבתי לגעת בהן.
ואת הכל ראיתי בתמונה.
מתבוננת.... מתגעגעת
אך גם נזכרת בכאב שלפעמים היה מופרז.
נזכרת ביד שלא ידעה ללטף רק להכאיב
בשפתיים שלא ידעו לנשק רק לנשוך
מתבוננת...
 

לפני 4 שנים. 27 ביוני 2020 בשעה 6:20

הכי צפוי... הכי כואב.
לא ראיתי אותו 3 חודשים. 3 חודשי קורונה.
הוא היה הוניל שלי במשך תקופה, במשך חודשים, בקורונה שלא יכולנו להפגש פיתח אובססיה ועשיתי לזה קאט.
אצלי קאט זה קאט..אין דרך חזרה, מאמינה שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ותמיד צריך להסתכל קדימה ולהתקדם.
עמדתי בבוקר והמתנתי למונית והוא הופיע, עצר לידי את המונית שלו נעמד לידי חייך ואמר "ידעתי שאראה אותך שתגמר הקורונה".
"היא לא נגמרה" אמרתי "ואני ממתינה למונית שהזמנתי מראש" רציתי שהאדמה תפער את פיה ואעלם...אבל היא לא... שאל לשלומי, שאלתי לשלומו, ראיתי תברק בעיניים... גם לי היה משהו אבל אמרתי לו שזה נגמר... אני מפחדת מאובססיה ואנו לא באותו הסטטוס, ראיתי את העצב בעיניים (לא אשקר... גם לי כמעט זלגה דמעה) היתה לנו כימיה מדהימה... כימית וניל.
המונית שהזמנתי הגיע ... בקשתי שלא יצור קשר ונכנסתי למונית.
קבלתי הודעה.. את בטוחה? בחרתי לא לענות. לדעתי לא לענות זה הכי בטוחה.

לפני 4 שנים. 26 ביוני 2020 בשעה 11:24

 

ישבנו ודיברנו.. שיחה של גדולים, שיחה על החיים, ספרים ואנשים, שיחה של תובנות ומעשים. שיחה עליו ולזכרו ואיך הוא היה ומה עשה, מרתק... לא חשתי איך הזמן עבר, עד שהגיע הדומיה, הבנתי שנגמר לי הזמן וכעת עלי לאסוף את ישבני ולזוז לדרכי, בעוד המחשבות איך קמה מה אומרת איך נפרדת רצות בראשי, בחנת אותי, הרגשתי את מבטך בפני, שלחת את ידייך קדימה, בעדינות הסרת לי תמשקפיים, הנחת אותן לאט ובזהירות על השולחן (כן כן... התמקדתי בלאט שעשית הכל) ומבלי להכין אותי מראש סטרת... אוחחחחח זו היתה סטירה של פורקן, של שחרור מתחים.
אמרת לי להתייצב במקומי, הבנתי ישר את מילותיך וירדתי לכפות רגלייך.

לפני 4 שנים. 25 ביוני 2020 בשעה 21:02

מגע וכאב
לטיפה וצביטה
כצמדי מילים
אורגזמה שלמה.
תשפיל, תדרוך
תחבק, תחדור
סשן ראשון.

לפני 4 שנים. 22 ביוני 2020 בשעה 21:36

זוכרת אז ... איך דאגת לצעצוע שלך,

יודעת שהייתי היחידה.

זוכרת את אותו הלילה

נשארת במשרד עד מאוחר 

ולי היתה עבודה במרכז.

ישבתי עם חברה בבית קפה

והרחתי שאתה בדלת,

הרגשתי אותך מגיע.

כל גופי רעד מתשוקה

שעמדת בכניסה וחיפשת.

הצטרפת לקפה, כה מרשים

יושב כמו אריה ומתבונן בי כטרף.

נפרדנו לשלום מהחברה שהעבירה לי תזמן,

חשתי בלהט שבך.

והכל חשוך מסביב, משכת לי בשיער,

קרבת אליך וסיננת מבין שינייך "התגעגעתי כלבה"

עלינו במדרגות לדירתך

חשתי במבטך שבוחן את ישבני

קראתי את מחשבותיך,

נכנסנו לדירה,

לקחת את השוטה

המכנס ירד והתחלתי לספור

1...2...3... תודה מאסטר...4...

אבל הייתי שלך

ויודעת שרק שלך הצעצוע האישי שלך.

וזה היה המאסטר שהיה,

תחושות וזכרונות פתאום צפים,

כמעט 2 עשורים ... ופתאום מתגעגעת.

לפני 4 שנים. 21 ביוני 2020 בשעה 19:48

 

לפני 4 שנים. 20 ביוני 2020 בשעה 10:51

אז הוא אישר לי...
וגם תבלוג הזה הוא אישר לי,
וגם ללכת ל.... הוא אישר לי.
מנסים שליטה מנטלית
ואני מרגישה כבולה חנוקה.
אצלו זה הכי טבעי,
אצלי זה קשה ...
מבת אדם אסרטיבית, דעתנית,
מתוכננת בקפידה
ובמיטה הכי כנועה
הפכתי להיות זו שמבקשת אישור
לכל דבר....

הבהרתי לו (🤭) שהחזות שלי לפני הכל,
אז סוכם (שלא בכתוב.. רק מהבנה)
שאבקש יפה אז הוא יאשר.
אז אחרי שסירב כי קבעתי עובדה
עשיתי עמי השתדלות
(שליטה מנטלית... כבר אמרתי?)
בקשתי יפה... והוא אישר
והאושר שהציף אותי שכתב כן
הרים אותי כמעט לאורגזמה...
לו הייתי לידו לא הייתי מפסיקה לנשק לו את כפות הרגליים מרב אושר.
הצלחתי!!!

לפני 4 שנים. 18 ביוני 2020 בשעה 18:25


תודה לעצמי על תמונה חדשה.