השיבה הביתה לוותה בחשש מפני בדיקה רפואית שנקבעה לי מראש. שום דבר מסוכן, שום מחלה ברקע, רק בדיקה שצריך לעבור. ידעתי מראש שהיא כואבת, אבל לא ידעתי שאחריה, מרב כאב אקבל סחרחורת ואאבד את ההכרה. פתאם גיליתי את הרופא מולי, אחרי ששפך על כולי מים ופתח לי את הלסתות בכוח. אני כנראה מסתדרת רע מאד עם כאב.
הרופא שלי הזהיר אותי מראש שזה עומד להיות כואב וצייד אותי בכדור ואליום. מעולם לא לקחתי כדור מהסוג הזה, בכלל - אני משתדלת להמנע מכדורים והיום, יותר מ-24 שעות אחרי, אני מוצאת את עצמי בעולם שכולו הזיות, נעה בין פרצי בכי לצחוק, בין מציאות לחלום. אם הייתי זקוקה לשיעור באיבוד שליטה - קיבלתי אותו בענק.
ואמא שלי, כל כך הרבה זמן עבר מאז שכתבתי את המכתב ומאז שהיא לא ענתה לו ולא יצרה קשר בשום דרך אחרת ואתמול, בדיוק לפני הבדיקה, היא החלה לצלצל בטירוף. לא עניתי. הייתי מתוחה מדי והאדם האחרון שרציתי לשמוע היה היא. לאשה הזאת בכל זאת יש איזה טלפתיה איתי ושם, אחרי הכל, כשמצאתי את עצמי שוכבת על מיטת חולים ואור לצידי, מנסה לשכנע אותי לא לברוח משם, לרגע, לרגע אחד, כל כך רציתי אמא, כל כך הרגשתי יתמות.
ואת אהובתי, עם כל הקושי ששתינו לפעמים צריכות להתמודד איתו בקשר שלנו, תודה לך על שאת כל כך הרבה בשבילי: אם ואחות וחברה ומאהבת ופשוט- האשה שאיתי.
לפני 17 שנים. 9 באוגוסט 2007 בשעה 9:13
