האגו הוא האויב הגדול של הקשר שלנו. כבר כשהקשר התחיל החלטנו להזיז אותו הצידה - הסיכוי היחיד לשתי דומיות להצליח ביחסים ואפילו הצלחנו לזמן מה, אבל אז נמאס לו כנראה והוא התחיל להרים ראש. פעם בכמה חודשים הוא צץ ושתינו מתחילות לריב כמו שתי פסיכיות על כלום ועל כל דבר. "למה אמרת ש...?", "את לא מכבדת אותי", "את לא מקבלת ש.. ואת.. בי" ומיני משפטים סתומים ממין זה. באותו הרגע זה נראה הכי חשוב בעולם ושתינו נתקעות על מונחים ומשפטים כאילו היו סלע קיומנו.
גם הפעם זה התחיל מכלום ונמשך לכמעט פיצוץ של הכל. הגענו לכזה מצב שבו כבר לא היינו מסוגלות לדבר אחת עם השנייה וחברה אחת משותפת ומסכנה במיוחד באותם ימים, נאלצה לשמוע את הטרוניות של שתינו ולהשאר אוביקטיבית ולהתאפק לא להעיף לשתינו איזה סטירה שתעיר אותנו מהתקף האגו שלנו.
אחרי שלקחנו יום חופש אחת מהשנייה ואחרי שכבר התחלנו לשעמם את עצמנו, הלכנו בסוף לאדם חכם שאוהב את שתינו ואמרנו: "אנחנו פשוט לא מסוגלות לדבר אחת עם השנייה. תעזור לנו". הוא התאפק לא לנער את שתינו פיזית ואמר: "לא מבין מה קורה לכן. תגידו אתן חושבות שקשר כזה מסתובב חופשי ברחובות? או שיש לכן ממש רווח מהריבים שלכן או שאתן מרגישות איפה שהוא שאתן לא ראויות לאהבה ואתן חייבות להרוס את הדבר הטוב שנפל עליכן". אחרי זה דיברנו ושפכנו וצעקנו ולמדנו שוב לומר "כשאת עושה א' אני מרגישה ב'" במקום להאשים את השנייה שהיא עושה לך ב' ואחרי הכל- נרגענו.
ואחרי שהאגו נראה, פתאם סוף השבוע המשותף שלנו הפך ממפחיד לקסום. בחמישי חברה הגיעה לטבול איתנו בג'קוזי, קישקשנו, צחקנו והתחרמנו כל אחת בדרכה, בשישי יצאנו לנו לימיט ונהננו מכל שנייה והשבת עברה בסקס כמעט ללא הפסקה ופתאם כל הסיוט של השבוע שעבר נראה כמו סרט רע, שלא ברור מי היו שתי הגיבורות הפסיכיות שלו, אבל אלה בטוח לא היינו שתינו.
וכן לאגו יש המון תפקידים חשובים, אבל כשהוא הופך למאסטר של חיינו - קשה קשה ומיותר לחלוטין.
לפני 17 שנים. 26 באוגוסט 2007 בשעה 8:23
