לה וידה לוקה

אחרי רומן ארוך וסוער ביני לבין הבלונד, זרקתי אותו אתמול במילות הנימוס המקובלות: "זה לא אתה - זאת אני".

ההתחלה היתה יפה, כמו בכל הרומנים הגדולים. לי נמאס להיות כבדת ראש ושקולה והחלטתי
לבדוק את השמועה שבלונדינית עושות יותר חיים. נפרדתי בלי יותר מדי ייסורי מצפון
מהחום-אדמדם שלי ודבקתי בבלונד והיינו לבשר אחד. המון עונג היה בקשר הזה.
אכן עשיתי חיים, אבל כפי שמסתכלים על רומנים בדיעבד - לא היה בו שום דבר מיוחד.
הוא אכן שעשע, ריכך, הסעיר, מילא תשוקה, אבל לא יותר מקודמו השחמחם. בנוסף,
הוא יצר בי התמכרות לספר שלי וכשנלחמתי בה, נראיתי סתם כמו אחת עם עבר שחור,
שיש לה הרבה מה להסתיר.

לא נעים לומר - אבל אני לא יודעת אפילו כמה שנים חגגנו לפני הפרידה הזאת ומה מצאתי
בו בכלל, רק שאתמול הגיעו מים עד נפש. הבטתי בו, דהוי, משעמם, שבור- אחד כזה
שידע ימים יפים יותר ואמרתי "די - אני לא יכולה יותר, הגיע הזמן לעבור הלאה, למשהו
מסעיר ממך". הוא מצדו שתק, משלים בשלווה עם גזר הדין.

בצעד דרמטי ירדתי למספרה שמתחת לביתי ואמרתי לספר שלי: "אני רוצה חדש, סוער,
מבריק ואתה יודע, ספונטני, נו...". הוא הבין. הבטנו בקטלוג, כן, כך בוחרים אותם בימינו
והצבעתי על החום-אדמדם או בעצם אדמדם עם קצת חום והחלטתי שבו חשקה נפשי.
וזהו - אני כבר לא בלונדינית, אני אדמונית.

שיחיה הביט בי ועשה "אההההההה" גדול ומיד התנחם במחשבה שמעכשיו הוצאות המספרה
שלנו יקטנו פלאים. אור הביטה בי והדביקה לי מיד את הכינוי "מכשפה סקסית" ומיהרה
להבהיר שמדובר במכשפה טובה ואני הבטתי במראה ונזכרתי במי שאני הייתי לפני הבלונד
הזה - פשוט אני. רק שמעכשיו, כשיבוא לי לצחוק את הצחוק המשתולל שלי, זה שנתקע ברוורס,
אני אזדקק לתירוץ טוב יותר מ"אני לא אשמה- אני בלונדינית".