לפני שנתחיל הקהל מתבקש לקפוץ את ידיו, לחפש עץ קרוב ולומר בכוונה מלאה: "טפו טפו טפו" (אנא הקפידו על חזרה משולשת) ולקנח ב"בלי עין הרע" - אמרתם? יופי, מכאן אפשר להתקדם.
לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על שלושה ימים שהם נצח. הנצח הסתיים, לתדהמתי, בתוצאה חיובית - אני בהריון! התדהמה גדלה כשכעבור זמן לא רב גילינו שטובים השניים מן האחד ושבבטני גדלים להם שני עוברים. איפשהו, מרוב טיפולים, שכחתי שזה גם יכול להצליח ולהסתיים בכך שאהיה אמא.
אם דמיינתם לעצמכם צווחות עונג, דמעות של שמחה ואושר עילאי מתפרץ שחדר לחיינו - אתם אנשים טובי לב ואופטימיים. בפועל, זמן קצר אחרי ההודעה, מצאתי את עצמי מיבבת כשיה תמה אחרי הגז, בהתקפים של הורמונים משתוללים. אני לא יודעת מי הנשים שאומרים עליהן שהן זורחות בהריון - אבל אם הייתי מאמינה בקונספירציות, הייתי אומרת שזאת הדרך של הטבע לשמר את עצמו - לא לספר לנשים שהריון זה דבר מעייף, מרדים, הורמונלי להחריד, רצוף בקריזות ובחשקים בלתי ברורים, במצבי רוח קיצוניים ובבחילות שעושות לך חשק להגיד שתעצרו את העולם, אני רוצה לרדת.
שלא לדבר על החשק המיני. בעצם למה לא? דווקא נדבר על החשק המיני או בעצם על אובדנו - כמה חשק לסקס יש לדעתכם כשבא לך להקיא ללא הרף? איזה פנטזיות מטורפות יכולות לעלות במוחי הקודח כשהלב שלי דופק כאילו אני על קו הסיום של טירונות גולני וכשהגוף שלי מרגיש כמו סמרטוט ריצפה?
עיינתי לאחרונה בפורום הבנות על הבנות וקראתי את הבנות שמתלוננות על כך שהפורום רדום. כמה שהתחשק לי באותה השנייה לכתוב איזה פנטזיה עסיסית או לתאר איזה סשן סוער שעשיתי לקלייר - אבל אפילו מחשבה על שוט מעייפת אותי ואני עסוקה מדי (ללא הצלחה מרובה) בשליטה מנטלית בעצמי.
ואני יודעת - אחרי כל הקיטורים ששמעתם ממני על הרצון בילד וחוסר ההצלחה ותחושת האכזבה, אני נשמעת כל כך כפויית תודה, שאפילו לי בא להעיף לעצמי סטירה. אבל יש לי תירוץ טוב - אני בטרימסטר הראשון ואני עצבנית !
ואם כבר, אני חושבת שהגיע הזמן להמציא כמה סוגי עבדים ושפחות חדשים:
עבד הורמונים - זה שחוטף את כל העצבים שלך כשאת בהתקף הורמונלי והופכת ללא שפויה זמנית (וכן, זה לא סאדו - זאת התעללות).
שפחת חליבה - זאת ששואבת לך את החלב כשהתינוקות נולדים ומאכילה אותם במקומך, כדי שהציצי שלך לא יצנח.
עבד ושפחת בייביסיטר - אלה שמחליפים אותך כשבא לך לצאת למועדון ולקחת חופש מלהיות אמא במשרה מלאה
ובטח יהיו עוד כמה, שאחשוב עליהם עם הזמן.
ותודה לאור אהובתי ולבעלי שיחיה שסבלו אותי עד הלום.
ולקינוח - חמסה, חמסה, חמסה ואני מודיעה מראש שדבריי הוצאו מהקשרם.
לפני 16 שנים. 27 בדצמבר 2007 בשעה 7:33