עברו 47 ימים מאז כתבתי לאחרונה והרבה למעלה מכך - מאז ששיסנתי את קלייר. כדי להצליח להתחרמן אני חייבת לשכוח לרגע מבטני המתעגלת (כן, כבר רואים), מהבת שלי שבועטת ישר מעל קו שיער הערווה ("תראי איזה רגלי דוגמנית", אמר לי הרופא בסקירת המערכות וגרם לי לחיוך מטופש של אמא גאה) ומבני שנמצא ממש מעליה, בועט ומקפץ לא פחות ממנה. אמצע חודש רביעי ואני מכינה את עצמי לשינוי טוטאלי בחיי, קוראת מאמרים (הידעתם שבתאומים לא זהים משני המינים הבת תמיד יותר דומיננטית? איך שהוא זה לא מפתיע אותי) ומתגברת על קשיי הריון בסיכון גבוה.
החודש וחצי הבאים יהיו מלאים באירועים: חג האהבה, יום הנישואים ה-14 שלי, יום ההולדת של אור (לפתוח יומנים, ה-4 במרץ), יום הולדתי ה-38. בדרך כלל היינו יוצאות לרקוד ולהשתולל, לפרוק כל עול ולעשות סקס עד דלא ידע. השנה החגיגות שלנו שקטות, אינטימיות, מלוות בלחישות נעימות לבטן- שיתחילו להכיר.
ובכל זאת, היום הצלחתי להתנתק קצת מכל האמהיות הזאת ולהזכר בה, בתנוחות האהובות עליי, בקונדום המולבש במיומנות על הסטרפאון האדום, בי לוקחת אותה, בה נלקחת בהתמסרות שמרעידה לי את הנשמה וכמה שאני מתגעגעת אלינו, אל מה שהיה. זה פחות געגוע להצלפה ולחדירה, יותר געגוע נפשי למצב המאושר הזה של לרגש את שתינו עד כלות, עד שאנו נותרות ללא נשימה מרב תשוקה ואהבה, מרב ספייסים הדדיים, מרב כמיהה לעוד.
תמונה אחת מיני רבות: היא כמעט גומרת, אני משהה את הגמירה שלה: "תבקשי יפה" והיא, כמעט ללא מילים, צועקת שוב ושוב "גבירתי, גבירתי" ואני מרשה והיא גומרת והגוף שלי מצטרף ללב ופורק את כמיהתו על שדה או שפתיה וחיבוק וקירבה ולחישות של אהבה והיא כל כך שלי באותה שנייה, שאני חייבת לצבוט את פיטמתה ולקרבה אליי ואז ללחוש לה שהיא השפחה שלי, הכלבונת שלי, הילדונת שלי ואז, להתחיל מההתחלה.
***
אומרים שהתשוקה חוזרת בחודש הרביעי. אני מתחילה להאמין וכבר מצפה.
לפני 16 שנים. 12 בפברואר 2008 בשעה 10:06
