לה וידה לוקה

יד נעלמה שפכה בטעות או שלא חבילת פלפל שחור במוחי.
ערימת הגרגרים השחורים נספגה בדמי והחלה להתפזר לכל חלקי הגוף: זה התחיל בגרון ונשפך לחזה, מדליק את הרחם, מעיר את ישבני ומסתיים בקצות האצבעות. יום של חוסר שלווה.

הייתי בת ארבע עשרה כשמצאתי ברחוב כרזה שחורה, עליה תמונה באדום וכחול של רקדנית מסתובבת בעוצמה, כולה מכוסה בבדים הצבעוניים.
הכרזה צעקה בפונט ענקי: `לה פוליה` - הטירוף. תליתי את הכרזה על הארון הלבן-כתום שלי ובלילות ללא שינה בהיתי בה ותהיתי - למה אני לא כמו כולם.

החברות שלי היו מביטות בי ואומרות `את מטורפת`, במבט חיבה שאומר: נו מה עוללת הפעם?` וגם: `למה החיים שלך תמיד צריכים להראות כמו סרט?` החברות התחלפו. השאלות נותרו בעינן.

יום של חוסר שלווה. הפלפל הזה מקפיץ אותי, גורם לי לרצות לאסוף את עצמי ולנדוד. "חדל להיות כמו החולות אני רוצה אותך כמו סלע" ואני הבטחתי לא לנדוד שוב כמו החול.

אבא, אם היית אומר לי שכך תזדקן, הייתי אוספת אותך לחיקי כמו ילד ושומרת עליך מחרב הזמן. לו רק ניתן, לו רק ניתן, הייתי עושה זאת מזמן. שני גברים מתלטפים לאור נר, קלייר ואני צופיות, אני נמלאת חום ותשוקה ונזכרת כמה שהחיים קצרים וצריך להגשים משאלות. חברה טובה שלי עוזבת כי היא לא יכולה לחיות כאן ללא אהובתה והאקסית שלי נשארת כאן פגועה, מנסה להיות לי לחברה ואני מסתובבת עם חבילת פלפל בנשמה.

השירים שמתנגנים בי, שירי ילדות ונדודים, תבלינים נוספים בקדירת המכשפה שלי ופלפל. המון פלפל ושקית ממתקים שהיא החיים.

יש ימים שחייבים לכתוב, לתת לזה להתפוצץ, כמו אפצ`י טוב שיוציא את כל הגרגרים האלה החוצה. פעם שמעתי שנשים גומרות כפי שהן מתעטשות. אלה שמתעטשות בשקט, יגמרו בדממה. אני אוהבת אפצ`ים רעשניים, כאלה מכל הלב, כאלה שכל הגוף מתכופף יחד איתם. עיטוש שהוא השתחוות בפני עצמה.

אז זאת ההתחלה של הבלוג שלי, הבלוג שנכתב בגלל שקית תבלינים. אין לי מושג לאן אוביל אותו, אבל יש לי תחושה שהוא יהיה צייתן ונעים.