לה וידה לוקה

Ordinary life does not interest me. I seek only the high moments. I am in accord with the surrealists, searching for the marvelous." from The Diary of Anais Nin, Volume One 1931-1934

אני אשה דרמתית. החיים הרגילים - רגילים לי מדי ואם אין דראמה כנראה שצריך לייצר אחת. אולי בגלל זה אני כל כך מעריכה אשה אחת, שכתבה הרבה יומנים, ספרים אירוטיים ומאמרים ספרותיים וידעה איך להכניס דראמות לחיים שלה. בין השאר, היא היתה המאהבת של הסופר הנרי מילר (סקסוס, נקסוס וכו`) ושל אשתו, ג`ון. משולש אהבה סוער שתועד בסרט בינוני אך אירוטי.

קראו לה אנאיס נין ובתכ`לס היא היתה שרמוטה גדולה, סופרת בינונית, דו מינית והרפתקנית. הכתיבה הכי מופלאה שלה היתה ביומניה. האירוטיקה היתה חייה והיא הביטה בעולם כילדה מופתעת המנסה לגנוב כמה שיותר ממתקים משקית ההפתעות. לפעמים בא לי לקרוא לה, לעלות אותה באוב ולומר לה "יה חתיכת זנזונת, איך העזת למות לפני שהכרנו? היינו יכולות להיות חברות הכי טובות או גבירה ושפחתה". אבל היא מתהפכת על משכבה ולי יש חברות טובות משלי, שפחה אהובה ולא פחות מכך - דראמות.

יש אנשים שרוצים שהחיים שלהם יהיו כקו ישר - בלי עליות ומורדות, רק שיגרה מבורכת. אם אני אחיה יומיים בקו הישר הזה, אני ארגיש מתה, אז כשאין דראמה אני מייצרת אחת ורצוי שהיא תהיה סקסית.

עד שהכרתי את קלייר תמיד היה לי מאהב במקביל למאהבת. לפעמים הם היו ונילים, לרב הם היו עבדיי. את חלקם אהבתי, חלקם היו רק הרפתקה ורובם נשארו בחיי. אקסים אצלי לא מתחלפים, רק מתווספים. אני צועדת לי בעולם ושורה ארוכה של איקסים נמשכת אחריי, כמו הינומה מפוארת של כלה גנדרנית. לפעמים היא מאירה עליי בלובן מחמיא, לפעמים היא מסתבכת ברגליי וגורמת לי למעוד.

פעם, היינו חבורה שישבה תמיד באותו בית קפה ודיברה על החיים. מעין כסית מודרנית, רק שאת מקום הסופרים והמשוררים תפסו נגנים מתחילים, סטלנים מתקדמים וזייני שכל מקצועיים. אני ועוד ארבעה גברים, כל אחר צהריים, לפני או אחרי סקס, תמיד אחרי העבודה שלי, לרב אחרי שעת היקיצה שלהם. בוקר זה מושג יחסי.

אני צורפתי לחבורה כי אחד מראשיה היה המאהב שלי. היינו מאוהבים בטירוף. תאורי הסקס שלנו היו מדווחים כל יום לכל החבורה. דיאגרמות של נקודת הג`י היו מצויירות במרץ על מפיות, תנוחות היו מוסברות בתשוקה באמצעות סימני ידיים והמאהב שלי היה מרצה לכולם שיש סקס אחר. אחר כך הם היו שולפים גיטרה וג`וינט ובאמצע תל אביב מעבירים אותנו לספירה שונה. זאת היתה שיגרה ברוכה אך לא חסרת דראמות.

למה אני נזכרת בזה פתאם? כי האיש ההוא שאהבתי קרא את סיפור הקילור של קלייר וכתב לי כמה הוא שמח בשבילי וגאה בי. המילה `גאה` הפריעה לי, אבל אני יודעת כמה הוא אוהב אותי ושזה נאמר רק ממקומות טובים. החבורה שלנו התפרקה מזמן והוא מתכנן כבר ילד. ובכל זאת - הימים שלנו יחד תמיד יזכרו לי כימים בהם השיגרה היתה מלאה ברגעים נשגבים.

הרבה אחריו ניסיתי למצוא את המקום הזה שישלב שיגרה עם דראמה במובן החיובי של המילה ועכשיו אני מרגישה שסוף-סוף מצאתי. קלייר ואני, שני תופי תם תם שפועלים באתו מקצב. כשהתיפוף נהיה רגוע, שתינו רוצות ישר להגביר, מייצרות את המקצב שמתאים לרקדנית בטן היפר אקטיבית, מייצרות דראמות מכלום, סוערות ביחד ולבד. היום אני אחרי כמה דראמות שהתרחשו לשתינו אתמול. קצת בקריזה, קצת נסגרת וחיה כל דקה.