"נשים לא נולדות נשים, הן נעשות נשים", כך אמרה הסופרת והפילוסופית הצרפתייה, סימון דה בובאר, בהתייחסותה למיניות האשה. בובאר טענה שנשיות זאת תכונה נרכשת, תלויה בהתניות חברתיות.
לא פעם יוצא לי לחשוב כמה מההתנהגויות `הנשיות` שלי הן אכן מולדות ועד כמה אני מושפעת מהנורמות עליהן גדלתי. לעיתים, אני חושבת על עצמי כמי ש`חושבת כמו גבר` ואז אני מלקה את עצמי פעמיים: פעם על הסטריאוטיפיות שבמחשבה הזאת ופעם נוספת על עצם החשיבה הקרה הזאת, שבאה לחלוטין מהראש ולא מהבטן. ותאמינו לי, כשאני מצליפה בי, זה כואב.
אתמול נפרדתי ממישהי שאהבתי מאד. היא היתה המאהבת שלי והשפחה שלי לעיתים ותמיד הילדונת שלי. נפרדנו כבר לפני זמן רב ולאחרונה ניסינו לשוב ולהיות חברות. זה ממש לא הלך. לה היה קשה לקבל את הקשר שלי עם קלייר ולי היה קשה לקבל את התקפי הכעס שלה כלפיי. הבנו שלא נצליח להיות חברות. זה כאב מדי.
נפגשנו בבית קפה. יושבות כל אחת מצדו השני של השולחן כזרות. המון כעס היה שם ועלבון וגם הרבה זכרונות. העיניים שלה עם התום שלהן קראו לי לחבק אותה, לכרבל אותה ולומר לה שהכל יהיה בסדר ולא יכולתי. כמה אהבה שהיתה בהן וכמה שנזכרתי בכמה אהבתי אותה וחשקתי בה. עשינו חיסול חשבונות הדדי והעיניים דיברו לבד, שיחה משלהן. "זוכרת את הצעקות שלך", "זוכרת את הגניחות שלך", "זוכרת שאת קוראת לי ילדונת", "זוכרת איך זה לשחק לך בשיער".
והפה אמר את שלו:
היא: "אני לא מבינה למה את כל כך כועסת. אני בסך הכל אוהבת אותך, איך ציפית שאפרגן לך ולקלייר?"
אני: "לא ציפיתי שתפרגני, ברור שאת לא יכולה. ציפיתי שלא תוציאי את הכעס עליי. שתתגברי, שנמשיך הלאה, שנצליח להיות חברות. גם אני אהבתי אותך, את יודעת? במובן מסויים אני עדיין אוהבת אותך, אבל רק כילדונת ואני מרגישה כמו איזה אמא נוטשת"
היא: (מבט עצוב) "אז אם אהבת אותי ואני אותך אז איך זה שהאהבה לא ניצחה?"
אני: "כי ככה זה מותק, לא תמיד האהבה מנצחת. זה טוב לסיפורים. במציאות לא התאמנו. אנחנו פשוט שונות מדי ונפרדתי ממך הרבה לפני שהכרתי את קלייר ועכשיו אני בקשר שטוב לי, שאני מאושרת בו"
היא: "כן, אני יודעת שטוב לך. היא מחושבת כמוך. אני שונאת את זה שאת כל כך הגיונית. איך את יכולה להיות כל כך הגיונית כשמדובר ברגש?"
אני: "לא יודעת, אבל כך אני. כשלא טוב לי אני הולכת ולא משנה כמה אני אוהבת".
השיחה נמשכה. לבסוף הגיעה שעת הפרידה. התחבקנו. הראש שלה נכנס לתוך הצוואר שלי. האף שלה נשם אותו, השיער שלה התחכך בו ולרגע גל תשוקה עטף אותי. בכוח ניתקתי את עצמי והזכרתי לעצמי שזאת פרידה.
יצאנו מבית הקפה והיא ליוותה אותי. "למה לא העפת לי סטירה כשנשמתי אותך?, היא שאלה.
"כי זה לא תפקידי מותק, אני כבר לא השולטת שלך". העצב באוויר היה כבד מהלחות. היא ליוותה אותי עד לחנות שהייתי צריכה להכנס אליה, מחבקת חיבוק אחרון. נכנסתי לחנות מבלי להסתובב לאחור. המוכר שאל : "מה קרה שאת לא מחייכת היום?". לכי תסבירי לו.
בלילה, לפני השינה, חיבקתי אותה אליי בדימיוני ואמרתי: "לילה טוב ילדונת, לילה טוב בפעם האחרונה".
לפני 19 שנים. 13 באוגוסט 2005 בשעה 19:18