לה וידה לוקה

יש שיר של רחל שפירא על אדית פיאף שגורם לי תמיד לצביטה בנשמה. השיר `פרח משוגע`*. "היא היתה הקיסרית הלבנה/של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה/היא היתה הקיסרית של האובדים והתוהים/הנודדים במרחבים של אלוהים. חוה אלברשטיין שרה אותו ואחריה גם גלי עטרי ושתיהן מצליחות לגרום לי לכזאת הזדהות, שלפעמים אני פשוט צריכה לעצור את הדמעה.

יש ימים של הדחקות ויש ימים של נבירה. סוף השבוע הזה היה עצוב במיוחד ואי אפשר היה להדחיק בו דבר. בחמישי רבתי עם קלייר ובשישי היה צפוי ארוח של 25 אנשים והיום היתה לי מריבה נוראית שהסתימה במצב רוח רע.

אירחתי אתמול 25 אנשים. אירוח שבדרך כלל היה גורם לי לכמה ימי טירוף טובים, כי כל פרויקט שלי חייב להיות מושלם. הבית חייב להיות מושלם, הכיבוד חייב להיות מושלם ויותר מהכל - אני חייבת להיות מושלמת.

הפעם החלטתי שזה יהיה שונה. במקום להכין בעצמי הזמנתי הכל בטייק אוואי (ותודה למי שהמציא את `מתוקה`), הבאתי עוזרת שתצחצח את הגינה במקומי (המניאקית לא ניקתה מושלם), לבשתי ג`ינס וחולצה הכי נוחה שיש, התאפרתי בקושי והחלטתי שאני לא מושלמת ואני סתם אשה שאוהבת לארח אנשים שהיא אוהבת וזה עבד בצורה מדהימה. הייתי חייכנית ונעימה, השיחה קלחה, האורחים היו מקסימים והארוע יצא מושלם.

ועכשיו חשבתי על הריב עם קלייר, על הצורך שלי להיות מושלמת ומתוך זה התובענות כלפיה שתהיה בדיוק איך שצריך להיות ועל המריבה שלי היום,שנובעת בדיוק מאותו מקום ואני שוב מגיעה למסקנה שהרבה יותר מעניין להיות פרח משוגע. שהצורך הזה במושלמות פשוט מכביד על חיי, כי אני לא מושלמת ויחד עם זאת, אני הכי מושלמת כשאני מקבלת את זה שלא אני ולא אף אחד אחר מושלמים.

לפעמים אני קיסרית לבנה עם מילים מתוך קרעים בנשמה. לפעמים אני קבצנית
של נחמה או של מילה טובה ולפעמים גם אני.. פרח משוגע.

*
* פרח משוגע

היא היתה הקיסרית הלבנה
של הצלילים הנבראים מן הקרעים בנשמה
היא היתה הקיסרית של האובדים והתוהים
הנודדים במרחבים של אלוהים.

היא היתה הקיסרית היחפה
ושפחתם של הכאב והבדידות החשופה
היא היתה הנערה המקבצת נחמה
במיתרים הניחרים שבגרונה

היא כמו מי שנלחם על חייו
היא שרה כמו מי שמסיר את פצעיו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה - פרח משוגע

היא היתה הקיסרית האומללה
ולפעמים היא צעקה כמו ציפור מקוללה
היא היתה הקיסרית של המוכים והכמהים
הנבלעים במרחבים של אלוהים.

היא היתה אולי רק פרח משוגע
אבל פרחים משוגעים הופכים משל או אגדה
היא חיתה מהר מדי עד שמותה חמד אותה
המוות שתמיד ביקש לנסותה

היא שרה כמו מי שנטש את ביתו
היא שרה כמו מי שמפיל תחינתו
היא שרה כמו מי שזקוק למגע
אני רוצה לקרוא לה פרח משוגע.