לה וידה לוקה

היום נפגשתי עם האקס המיתולוגי שלי. יש משהו בפגישות שלנו שתמיד עושה לי שמח בנשמה. קודם כל אנחנו מתחבקים חזק ואז מתחילים זרמים של נועם בבטן. פעם אלה היו זרמים של תשוקה, היום הם הפכו לזרמים של מתיקות ואהבה גדולה ואז אנחנו נכנסים לבית קפה ובדרך מוזרה כעבור מקסימום חצי שעה מתאספת לה החבורה.

בערך חודש עבר מאז שראיתי אותם ותמיד כשאנחנו נפגשים החבורה המיתולוגית מתאספת בחלקה וכמו באינטואיציה בלי מוסברת מתקשרים לשאול מה שלומנו ואם בא לנו קפה וקפה זה משהו שתמיד בא לנו.

ישבנו בפאב בפלורנטין, בהתחלה הוא ואני. הוא סיפר לי שהוא מתחתן ואני סיפרתי לו שאני יודעת ושאני מודה שהיתה לי צביטה, אבל אני מאושרת בשבילו.
באמת הייתי. פעם היו לנו חלומות משותפים והיום הוא אחד מהאנשים שאני הכי אוהבת והחלומות שלי שייכים לאשה אחת.

ישבנו והחלפנו סיפורי שליטה מהשבועות האחרונים ומחמאות ופירגונים ואז הגיע הטלפון הראשון אליו. האחות של החבר הכי טוב שלו התקשרה וכעבור דקות הצטרפה. כעבור דקות התקשרה החברה הכי טובה שלה אליי לנייד ושאלה אם בא לי כוס קפה. לקח לה חצי שעה להצטרף. היא באה בג`ינס צמוד וגופיה צמודה ואני הזכרתי לעצמי שאני אשה מאד תפוסה.

באתי עם מחשוף נדיב במיוחד והעיניים שלה עשו לי סקירת מערכות ושיקוף ריאות גם יחד. הבטתי בה ולא יכולתי לא להזכר בלילה ההוא שכמעט ידענו אותה יחד.

ישבנו על גג בפלורנטין, עישנו ודיברנו על החיים. הוא שיחק לי בשיער, היא ליטפה לי את היד. צחקקנו והחלפנו ליטופים. לפני ששמנו לב היד שלי היתה בתמימות בתוך החזיה שלה והיד שלה היתה בתמימות על הברך שלי. לפני ששמנו לב שוב הוא ואני התנשקנו ואז היא ואני התנשקנו. לפני ששמנו לב היינו שלושתינו במיטה.

היא שכבה ואני ליטפתי אותה ואז עליתי עליה והתחלתי לזיין את גופה בגופי בלבוש מלא. היא גנחה בשקט. היד שלי עברה על כולה. השפתיים שלנו דבקו זו בזו ונלפתנו בנשיקה. לפתע היא השתחררה וצחקה ואמרה "תני קצת להיות למעלה".

"אני לא יכולה מתוקה, אני לא אוהבת להיות למטה עם אשה", השבתי, כשרגלי נדחפת בין רגליה.

"טוב אז היום את למעלה ובפעם הבאה אני?" היא שאלה.

"לא חמודה שלי. תמיד אני למעלה. ככה אני אוהבת את זה", אמרתי וסתמתי את פיה בנשיקה.

הוא הצטרף והחל למזמז את שתינו והיא נבהלה, קמה ויצאה כעבור דקות. מאז היא ברחה משנינו. אחרי שנפרדנו פגשתי אותה פעם ברחוב ושאלתי מה קרה.
"רציתי רק אותך", היא אמרה וחייכה. חייכתי חזרה ונפרדנו, מבטיחות זו לזו להפגש פעם ולהשלים את החסר. מאז נפגשנו במקרה פעמים רבות, תמיד עם החבורה והקפה ואיך שהוא אף פעם לא עלה בדעתנו להשלים חסכים.

היא הביטה בי היום ואמרה: "תגידי, את לא חושבת שהגיע הזמן שנפגש לבד? יש לנו משהו להשלים, לא?".

לרגע היה שם הפיתוי. אני קלה לפיתוי - מודה. פעם רציתי אותה מאד. הבטתי בג`ינס הזה שצמוד לה לישבן ובגופיה שפעם מתתי לקלף ממנה, נשמתי עמוק ואמרתי : "נפגש בשמחה לכוס קפה. הטיימינג שלנו גרוע יקירתי. אני מאד תפוסה".

היא הביטה וחייכה ואמרה: "חבל, דווקא התרגלתי למחשבה שאת תהיי למעלה".

אחר כך השיחה נמשכה כרגיל. היה שמח, היו זכרונות, היו רגעי דה ז`ה וו ואני חשבתי לעצמי שמוזר, אבל אני באמת לא מרגישה פיספוס ויש דברים שהיו בעבר וכדאי להשאיר אותם בדיוק שם.

איזהו עשיר? השמח בחלקו. ואני? אני כנראה אשה עשירה.