לה וידה לוקה

לכל אדם יש את הדרך שלו לתייג אנשים. זה אף פעם לא מדוייק, לעתים זה מסוכן, אבל זאת דרכנו: אנחנו אוהבים שיהיה סדר בעולם שלנו ושנבין אותו ואם אנחנו לא מבינים, אנחנו יוצרים סדר על ידי השוואה למשהו שאנחנו מכירים.

הפילטר שדרכו אני מתבוננת בבני אדם ומתייגת אותם היא של טייקרס או גיברס.
ה`גיברים` הם אנשים שאוהבים להעניק. שעצם ההענקה עושה להם טוב בלב. הם לא מצפים להכרת תודה, הם לא מעניקים כדי לקבל טובות הנאה, הם פשוט אוהבים לתת. אלה אנשים שיודעים שיש להם מה לתת והם לא מרגישים שהענקה לוקחת מהם משהו, להפך. אנשים כאלה תמיד יחלצו לעזרת האחר, תמיד ירצו להגן ולכרבל, ידעו לחזר ולפרגן. נו... אתם יודעים ... גיברים.

ה`טייקרים` לעומתם, הם אנשים שמסתובבים בעולם עם פנקס חשבונות פתוח ויש להם רשימה דימיונית ובלתי מתכלה של מה הם קיבלו לעומת מה הם נתנו. הם מעניקים הרבה, אבל רק כדי לקבל, כל נתינה נרשמת בפנקס יחד עם דרישה לפרעון. הם מסתובבים בעולם בכאב קבוע, בטוחים שכל העולם מסתובב סביבם וחייב להם משהו ואין להם מושג מהי אהבה אמיתית.

האהבה אצל הטייקרים היא עסק שמטרתו להעניק להם כמה שיותר ואם היא לא עמדה בציפיות שלהם, כנראה לא היתה אהבה. הפנקס פתוח והיד רושמת. הם יתחשבנו אתך על כל פרט ויראו תמיד את חצי הכוס הריקה ואם לא נתת מספיק לטעמם (רמז - כל מה שתיתן לטייקר לא יספיק) , הם ירצו שתכאב כמוהם. הם יחפשו דרך להתנקם בך. אין להם מה להפסיד, הרי העולם במילא נגדם לטעמם והוא חרא של עולם, אז כדאי גם להכאיב לאחרים ולהרוס אותם. הטייקר מביט באחרים בצרות עין.

לא, הם לא ישקרו, הם רק יתהלכו עם הפנקס ויתנו פרשנויות לכל מה שנתת - זה היה שווה או לא? זה היה מספיק או לא? איך זה היה בהשוואה למה שנתת לאחר? מה הם נתנו לך, מה נתת להם? יש להם דרך מוזרה ומאד עקבית להוציא אותך תמיד לא בסדר ולעורר רחמים בקרב אנשים אחרים בצורה המשכנעת ביותר, כי הכאב שלהם אמיתי ואתה לא יכול שלא לחוש בכך ולחמול.

אם התאהבת בטייקר - את/ה בבעיה. הטייקר לעולם לא יראה שאהבת, הוא יראה מה לא עשית בשבילו, כמה לא נתת לו וכו` ויתקוף על זה ויאחז בזה ויסרב להמשיך הלאה עד שלא תאמר "חטאתי, פשעתי", גם אם הענקת כמה שרק יכולת.

ואז, יום אחד, זה יכול להיות דבר שולי וקטן יותר ממה שעברת איתו עד כה, אבל לפתע אתה מבין שאתה עם טייקר שלא יהיה מאושר ולא משנה מה תעשה, אתה בחזקת אשם עד שתוכיח שאתה זכאי. במצב כזה תרצה להפרד. אם החלטת לעזוב טייקר הפרשנות המיידית תהיה שהכאבת לו בכוונה ושלא אהבת אותו מעולם. אין מצב שהטייקר יקח אחריות על מה שהוביל אותך לעזיבה בהתנהגויות שלו. הוא יהיה בטוח שאתה שונא אותו ורוצה להכאיב לו ויתעלם מההתקפות שלו כלפיך - הטייקר יחפש נקמה וילך ויספר לכל מי שמוכן לשמוע כמה התעללת בו. הטייקר משכנע, אי אפשר לא להאמין לו, עד שמגיע תורך ואז אתה מביט לאחור ונזכר בכמה אתה חמלת עליו פעם כשסיפר לך על קודמיך שהתעללו בו ופתאם למרות שמדובר ברצף של עובדות אתה מסתכל על הפרשנות שלהן וחושב - מי יודע מה קרה אתם והאם גם הם הותקפו כמוך על לא עוול בכפם.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי פעם היתה לי חמלה רבה כלפי טייקרים. הייתי חשה בכאב, מאמינה, מכרבלת ורק רוצה להעניק אהבה שתשכיח כאבים קודמים ותראה להם שיש תקווה ושהעולם לא כל כך נורא ולא כל בני האדם רעים, עד שזה הגיע אליי וחשתי מותקפת ונרדפת על מה שעשיתי ומה שלא עשיתי, אני וחבריי, כשבפועל כל מה שרציתי זה להמשיך הלאה בחיי ולהתנתק מקשר שעשה לי רע, למרות האהבה.

אחרי המון נסיונות להסביר ולהבהיר שכן אהבתי וכן הכל היה אמיתי ואוהב ויקר ואחרי ניסיונות ליצור חברות אמת ולצאת מתפקיד הנאשם (כן, הטייקר כל כך משכנע שהוא מצליח לשכנע אפילו אותך שפשעת, חטאת), היום אני רואה בחלקם של הטייקרים, באלה שהופכים את הכאב שלהם ללגיטימציה להזיק לי ולאחרים, סוג של טרוריסטים שישתמשו בדעות ובכאבים הלגיטימיים שלהם בעיניהם כדרך להלחם בך ולטרוריסטים אני לא מוכנה להכנע, על אף החמלה וההבנה שכאבם אמיתי.