אתמול חתכו לו. והייתי בעד - כי הוא יהודי וכי מה יגידו הילדים בבית הספר וכי הוא ממשפחה של כוהנים משני הצדדים וכי רציתי לתת לאבא שלי את הכבוד להיות הסנדק וכי אומרים שזה בריא ושכחתי לרגע את הדבר החשוב מכל - ברית זה לחתוך לילד שלי את הבולבול.
התכנסנו המשפחה הקרובה ביותר, בביתי. הורים, דודים ושלושתינו. 20 אנשים שבאמת אכפת להם מהילדים ומהטקס הזה. הזמנו מוהל שהוא גם רופא וביקשנו מראש שהחיתוך יעשה בחדר הילדים, הרחק מעיניי הצופים. מרגע שמסרתי את פיצ לידי המוהל, חשך עלי עולמי.
ברגע אחד קלטתי מה אני עושה - מוסרת את בני, יחידי, אשר אני אוהבת, לטקס פגני שאם הייתי קוראת עליו בנשיונל גאוגרפיק הייתי מצקצקת בלשוני ואומרת כמה זה נורא שיש תרבויות כל כך ברבריות. ישבתי בסלון, מהנהנת בראשי לסיפורי האורחים ולא קולטת דבר.
חשבתי רק עליו, התמים, היפה, הבוטח, שברגעים אלה עובר ניתוח כואב רק כי אני החלטתי שזה בסדר.
אור ואחד האורחים נשארו להשגיח עליו. אור אפילו צילמה את כל התהליך ואני רק רציתי לקחת אותו ולברוח. להגיד שהתבלבלתי לרגע. ששכחתי שאני בעצם לא רוצה להכאיב לו בחיים. כשהאורחים הלכו ונשארנו שלושתינו, זלגו לי שוב דמעות. הילדים האלה הופכים אותי לדומעת וגם להכי רכה.
לפיצ שלום. הבולבול שלו עדיין נראה כאילו עבר טראומה קשה, אבל אומרים שזה יעבור. בלילה חלמתי שעכברוש נשך אותו ושאני לא מצליחה להגיע לבית החולים. אם הייתי יכולה לחזור לאחור, לא הייתי עושה זאת שוב.
לפני 16 שנים. 19 ביולי 2008 בשעה 17:52
