שדה פמפקינים מוצף
ממלא את חדשות הבי בי סי.
פמפקינים בכל חצר, ממש ליד פסלי המכשפות
איטס הלוואין טיים.
בכל סטארבקס ברחבי היבשת יש קפה בטעם פמפקין
מוזר לשתות קפה כזה במדינת הקפה הזוועתי,
אבל אני הרי אוהבת מוזר.
***
מול הבית של המינגווי בקי ווסט
ניצב לו מגדלור
וכשאת מטפסת 80 ומשהו מדרגות
את יכולה לראות את כל האי מלמעלה
ואני אומרת שאם כבר לטפס כל כך הרבה
שזה יהיה עבור דברים שרואים משם לא רואים מכאן.
***
עלים אדומים וצהובים
עפים לתוך הג'יפ השכור שלי
תמיד רציתי ג'יפ
ואני אוהבת אדום
אבל כשהופכים יופי לאתגר
ורואים מאות אמריקאים רודפים אחרי השלכת
הוא מאבד מיופיו.
***
אני נוסעת המון.
לרב לנה במוטלים כדי להצליח לעשות את זה.
הפעם ישנתי בחדר של מלכה.
מיטת קינג סייז, אח, ג'קוזי בגודל של חדר
חלוקי רחצה מסאטן
כלי מיטה של לורן, ההוא עם הראלף.
צובט לגלות שרומנטיקה לא קשורה בכלל לאביזרים.
***
המדריך בבית של המינגווי סיפר
שהוא הגיע רק לביקור של שבועיים ונשאר.
זה הזכיר לו בדיחה על שלושה חברים שמתים.
אחד מגיע לגן עדן ולא מוצא את חבריו ומבין שהם הגיעו לגיהנום.
הוא מבקש ללכת לבקר אותם. כשהוא מגיע כולם חוגגים ונהנים.
הבחור חוזר לגן עדן ומבקש מאלוהים צו שחרור והעברה לגיהנום.
אלוהים מסכים אבל מסביר שאין דרך חזרה.
הבחור חוזר שמח וטוב לב לגיהנום ורואה את כולם מתענים ונשרפים.
הוא שואל מה קרה. עונים לו: קודם היית תייר, עכשיו אתה תושב קבע.
***
ולי זה מזכיר בדיחה זהה עם סוף שונה:
הוא שואל מה קרה ועונים לו: קודם היית במחלקת המכירות. עכשיו הגעת לשרות לקוחות 😄
***
צייד המכשפות התחיל בסיילם, במשפט שבו האשימו לשווא נשים בכישוף והעלו אותן על המוקד.
היום עושים מזה הרבה כסף ומציגים את המשפט במוזיאון שעווה ובעשרות אטרקציות שונות.
ועל זה יאמר הרצחת וגם ירשת.
***
בקונקשיין בלונדון מצאתי סוף סוף פינת עישון.
ישב לידי בחור נחמד, חתיך אפילו, שנאבק בניסיון לפתוח את אריזת העכבר החדש שרכש.
הצעתי לו מפתח שהציל את המצב ופתח את האריזה.
התידדנו. הוא אפילו התחיל איתי קלות
ואז הוא קיבל טלפון ושוחח בערבית.
ואז אני קיבלתי טלפון ודיברתי בעברית.
אחר כך שתקנו.
ולא הערפל בינינו כחומה.
***
פתאם שמתי לב לאריזות החדשות של מוצרי הקוסמטיקה.
סדרות שלמות מוקדשות לעור מגיל 35 פלוס.
אלוהים. אני בת 35 פלוס כמה חודשים.
עברתי לסדרה הצהובה.
**
ואם הציניות הרגעית שלי בילבלה לרגע:
נהנתי מאד. כמעט מכל דקה.
יש משהו מאד ממכר בלהתנתק מהכל
ולראות פתאם את העולם בעיניים זרות
לטוב ולרע.
הנוף היה עוצר נשימה.
היתה שלווה
היו פינוקים
היה געגוע בריא ונפלא
ומעל הכל - היה כרטיס חזרה
עם שעה יעודה
והיתה השפחה שלי שמחכה לי כאן
כבר בשדה התעופה
והיו כל האנשים שאני אוהבת ומחכה לראות
וכן, זאת הכי קלישאה
אבל לפעמים, מה לעשות, קלישאות נכונות.
אין כמו בבית.
לפני 18 שנים. 24 באוקטובר 2005 בשעה 21:15
