יצאתי בשישי למסיבה ולא הבנתי מה אני עושה שם ולמה. בדרך ליוו אותי הודעות האסמס של אור, שקראו לי לחזור.
אני לא יודעת אם זה מצב הרוח שהיה לי, העובדה שהשתנתי והתבגרתי בשנתיים והפכתי לאמא או אמת אוביקטיבית, אבל המסיבה היתה נוראית בעיניי.היה חם, צפוף והמוני ברמה שכבר לא מהנה, המוזיקה לא הרקידה, רוב האנשים היו לא מוכרים וכעבור דקות אחדות כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה "תוותרי על האגו הענק שלך ותחזרי אליה, הרי שם זה המקום האמיתי בו את רוצה להיות". ולא רציתי. מאד לא רציתי. גם כי האגו הענק שלי מגן עליי וגם כי היה לנו כל כך רע ביחד, כל כך הרבה זמן, כי הפגיעות נערמו להררי ענק, עד שנדמה היה שאנו חיות בחיריה, כי הכבוד ההדדי הלך ונמחק, כי שכחנו בדרך מה זה להיות בנות זוג ואפילו חברות וכל מה שהיה בינינו זה שני ילדים מדהימים ששתינו כל כך אוהבות. כי שתינו הפסקנו להיות האשה שבה השנייה התאהבה והפכנו לשתי קורבנות עלובים של הקשר, שמתחרות זו בזו מי נפגעה יותר ומנהלות פנקס חשבונות של עלבונות וקשיים.
חזרתי מהמסיבה בתחושה של עצב ענק,של אני כבר לא יודעת מי אני ומה אני באמת רוצה מעצמי וממנה. ואתמול ניהלנו שיחה ארוכה, רגע לפני ויתור אמיתי ושלם על הכל ולתמיד. שוחחנו על הקושי, על הכאב והעלבון וכן, על האהבה שעוד שם וקיימת, על התמימות בלחשוב שהיא יכולה לנצח, כשהנה, כל כך הרבה זמן ניסינו ונשארנו והיא בעיקר ניצחה אותנו ושינתה את שתינו לבלי הכר, משתי נשים מלאות שמחת חיים, מיניות ויצירתיות לשתי אומללות שמשוויצות כל אחת ברשימת הכאב שלה.
ככל שהשיחה התארכה, כך הבנו יותר כמה אהבה עוד יש שם כמה ויתורים שתינו נצטרך לעשות אם נבחר בה שוב, כמה מחירים כבדים עוד נשלם כדי שהיא סופסוף תצליח ותהיה דומה למה שהיה לנו פעם והתלבטנו והתחבטנו והגענו להחלטות וביטלנו אותן והחלטנו שוב ואחרי שעות של התשה הדדית היתה רק מסקנה אחת ששתינו הצלחנו להגיע אליה - כן, הסיכון לפגיעה חוזרת קיים וגדול, אבל לא נסלח לעצמנו ולא נצליח באמת להתקדם הלאה, אם לא ניתן לעצמנו סיכוי אמיתי ומלחמה אחת אמיתית והדדית על הקשר הזה. אנחנו אוהבות מדי מכדי לוותר לפני החייאה אחרונה והפעם אין צ'אנס נוסף - החולה יחיה או ימות.
קמתי בבוקר בלי זעקות שמחה, פעמוני כנסייה לא צילצלו וזעקות קוללו לא נשמעו מכיוון הלב שלי. קמתי בפחד איום וענק ממה ההחלטה הזאת תעשה לנו הפעם ועוד כמה כאב נסב אחת לשנייה לפני שזה יגמר סופית ועם תקווה אחת קטנה, כמעט בלתי קיימת, שאולי אולי הפעם נצליח לא להכשל שוב, נצליח לגרום אחת לשנייה את האושר שידענו להעניק זו לזו פעם,כלכך מזמן.
אז אני שוב מהמרת, מהמרת על האהבה הזאת והקשר הזה ואני יודעת שאני מהמרת על סוס חולה, אבל אני עוד זוכרת איך הסוס הזה היה אלוף המירוצים ובתוכי, כל מה שאני רוצה זה לתת לו סיכוי לנצח שוב.
לפני 15 שנים. 28 ביוני 2009 בשעה 9:29
