לה וידה לוקה

קלייר ואני רבנו אתמול. מריבה גדולה, קשה, מתפוצצת.
ברגע של כעס, זרקתי שאני בנקודת שבר ביחסים ואני צריכה פסק זמן.
ברגע של כעס ותחושת אובדן, היא מחקה את הבלוג שלה ואת התיעוד של היחסים בינינו.
לא דיברנו מאז. לא שאני צריכה את פסק הזמן הזה כדי לחשוב על מה אני רוצה. אני אוהבת אותה ורוצה אותה. אני צריכה אותו כדי להרגע מהכעס שלי, מסוג התגובות שהגבתי אתמול
ושאיני רגילה להן.
גם במקומות בהם יש הכי הרבה אהבה, יש משברים ושלנו אתמול היה קשה.
לא התגברנו עליו ואני מאמינה שנעשה זאת בימים הקרובים.
לקחתי לעצמי זמן לנשום עמוק, לחזור לשקט שלי, לשלווה, להתחבר לאני שאני מכירה.
לא, אני לא מאמינה שהאהבה תמיד מנצחת. אני רק מקווה שהפעם היא כן. שהאהבה שלנו כל כך חזקה שהיא תתגבר גם על המשבר הלא פשוט הזה. שפעם זה יהיה קוריוז "זוכרת איך שפעם נפרדנו ליום שלם?", "כן, בטח, איזה פסיכיות היינו".
ובנתיים? עצוב, קשה ומתגעגע. מצד אחד, אני רוצה להתקשר (אלייך, ברור לי שאת קוראת), מצד שני, ברור לי שבמצב הרגישות כרגע, אני עלולה להתפוצץ שוב בשניה.
אז נחכה למחר אשה שלי. שפחה שלי. כלום באהבה שלי לא השתנה.

ובנתיים, אתמול קיבלנו שתינו שרביט נוסף. מצטערת, אבל אני לא במצב רוח לאחוז בו כרגע, לא כשהבלוג שלך לא כאן. לא כשאת לא כאן. תודה לגוליבר שהעניק לנו אותו.