לפני שלושה שבועות התהפך עליי עולמי ומאז, אני עוברת את המשבר הכי גדול שחוויתי בחיי הבוגרים. יש כל כך הרבה דברים טובים שקרו מאז, שאני שמחה וגאה בהם ויש כל כך הרבה כאב, הלם והתמודדות עם מציאות כה לא צפויה וכה מעליבה.
ואני רוצה לכתוב אותי לדעת, את כל הטוב וכל הרע ולא באמת יכולה. אז אני שותקת אותי וכותבת סיפורים, מצטטת שירים וכותבת לחברות.
אתמול השתתפתי בערב בנות מקסים ונפלא, שנעשה בהמון אהבה עם המון אהבה. ישבתי שם אני, אבל לא מי שאני באמת. לא אני המצחיקה, השובבה, האוהבת, העוצמתית והשולטת. יש זמנים שכל התכונות אלה נמצאות כאן שוב בתוכי ומתפרצות כאילו חיכו לשנייה הנכונה ויש רגעים בהם המשבר הזה סוחף אותי בעוצמתו ואני לא מצליחה להרפות מהעצב והזעם.
הכרתי אתמול כמה נשים מקסימות, שאת חלקן בהחלט ארצה לצרף למעגל החברות המצומצם והיקר שלי. עשיתי את כל הצעדים להרפות ולהמשיך הלאה בלב נקי יותר, חופשי יותר, כועס פחות. קמתי הבוקר חולה לגמרי. שוב וירוס של הקאות. אני כבר מכירה אותי, כשזה קורה הגוף שלי מסמן לי שהגיע הזמן להתנקות וזה מה שאני עושה.
הבנתי שלא משנה כמה אתכחש לכך וכמה אומר שלא משנה דבר ושהמשכתי הלאה, אני עדיין בשלבי אבל על מה שקרה ובעיקר על איך שזה קרה. פתחתי גוגל וחיפשתי.
אלה שלבי האבל: הכחשה, כעס, התמקחות, דכאון והשלמה.
ההכחשה נמשכה בדיוק שעה (לא יכול להיות, זה לא באמת קרה)
הכעס נמשך כמעט שלושה שבועות. יותר מדוייק לכנות את מה שחשתי - זעם.
ההתמקחות נמשכה יומיים-שלושה (מה נתתי-מה נתת, למי נתת ולמה).
את הדכאון אני לא מרשה לעצמי להרגיש ולו לשנייה. הגוף שלי משדר לי אותו במחלה.
ותכף, ממש תכף, תגיע ההשלמה ואז אהיה נקיה שוב, שמחה ולא לפרקים ובעיקר - הכי אני שוב.
אחת התכונות הכי חשובות לשולטת בעיניי היא סבלנות. אני מעניקה אותה עכשיו גם לעצמי. אני יודעת שכל ההתפתחויות הכי נפלאות שמתרחשות בחיים, מתרחשות מרגעי השפל הגדולים ביותר. ואני מחכה. חלק כבר מתרחש, חלק יתרחש עם הזמן. ואני מחכה.. בסבלנות.
לפני 15 שנים. 30 באוגוסט 2009 בשעה 11:48
