בדרך לעבודה אני עוברת מול החנות שעד לפני חודשים ספורים היתה המאפייה השכונתית שלנו. חנות קטנה, נראית מבחוץ כמו קיוסק, שהיתה נמלאת כל בוקר בריח של לחם ומאפי שמרים, שהמתיקות שלהם היתה ממלאה את הלב בתקווה והריח שלהם היה ממלא את הנחיירים בתשוקה לחיים.
בעל הבית השמנמן היה מקבל את פניי בחיוך ואשתו היתה מציעה לי לטעום משהו חדש שאפתה ובאותו חיוך ומאור פנים, הם היו מסוגלים לשאול אותי שאלות אישיות שאם מישהו אחר היה מעז להעלות, היה זוכה ממני לנהמה עצבנית. אבל הם שאלו במבט רך כמו הבפנוכו של הלחם שלהם ואני, לרב, עניתי בחיוך משלי.
ואז, לילה אחד, נתלתה מודעת אבל על השימשה הקדמית. האופה נפטרה. וחשבתי על החיוך שלה והלחם שלה, שמילא לי את הנשמה בחדוות יצירה.
ועכשיו, החנות הריקה מזכירה לי ריחות של פעם. מדי פעם מגיעים מתעניינים ומותירים אותה ריקה, כמו רחם חמים שמבקש להתמלא ונותר עקר.
ריח של לחם וריח של דשא קצור, ריח של קיבוץ ואפילו ריח של זבל פרות, ריח של נרקיס מצוי וריח של ים, ריח של פרדס וריח של אבא, ריח של בושם חדש והריח שלך כשאת גומרת. הריחות שעושים לי זכרונות ואהבות, ריחות שעושים לי שמח או מרגש, ריחות שהופכים אותי לסנטימנטלית.
ועכשיו? האף שלי סתום. הצטננות.
לפני 19 שנים. 9 בנובמבר 2005 בשעה 7:31
