אני כותבת לי לתומי את הבלוג שלי ופתאם מגלה תגובה שמעוררת את תשומת לבי.
כמה משפטים בפרטי ואני נזכרת ששמעתי עליה.
היא שולטת והיא בכלוב והיא... בת דודה רחוקה שלי!
אלוהים, זה גנטי?
היא: "תגידי את זוכרת את סבתא ננה? זה בטוח גנטי,שמעתי שהיא סרבה לשידוך בגיל 13 וזה היה אז סנסציוני"
אני: "עזבי ננה, את לא זוכרת איך מאמה סובבה גברים על האצבע הקטנה?"
היא: "זוכרת, בטח שזוכרת".
אני: "די, נו, השלב הבא זה שאני אגלה בארון של אמא שלי שוט רצועות".
שתינו מנותקות למדי מהמשפחה המורחבת ופתאם, אחרי 30 שנה שלא החלפנו מילה, היא הופיעה ולא היה צורך בהרבה מילים. החיבור היה מיידי, השפה, הניואנסים, חוש ההומור שלה, אפילו תחום העיסוק שלנו דומה ובמקרה, שתינו נגענו באותו פרויקט מסויים, כל אחת בתחום העיסוק שלה.
אמנם זה מוקדם מדי, אבל באינטואיציה אני מרגישה שזכיתי במשהו, שעוד אין לי דרך לנסח אותו במילים, אבל הוא גרם לי ללכת היום עם חיוך מטומטם על הפרצוף ולצחוק מתגלגל לבקוע מהמשרד שלי למשרדי השכנים, עד שהגיעו לברר אם שוב השתכרתי ממיץ תפוזים. האם זאת תחילתה של ידידות מופלאה? מרגיש לי שכן.
ולגבי זהותה, אם היא תרצה היא תכתוב בעצמה. בנתיים זה חסוי.
לפני 19 שנים. 13 בנובמבר 2005 בשעה 21:00
