הוא לא מבריק, הוא לא חתיך, הוא לא שרמנטי. לעזעזל, הוא אפילו לא משדר מיניות ואני רודפת אחריו חצי שנה והמנוול מסרב לי. הפכתי למחזרת אובססיבית. הודעות בטלפון (22 קטן עליי), מיילים כל יום, אס אם אסים. דמט אני נחמדה אליו באופן קבוע והוא מסרב לי.
ולא, הוא לא גבר בשבילי ולא הוא לא מעניין אותי באופן אישי אפילו טיפונת. עבודה. פיור עבודה. זה האיש הכי חשוב שצריך לומר לי "כן" ולאיש הזה יש איזה פטיש ביזארי ל"לא". מעולם לא קיבלתי מגבר כל כך הרבה סרובים, מעולם לא רדפתי אחרי גבר כך. פאק, אם הוא היה נופל לי לידיים בנסיבות אחרות... זה האיש ש"כן" שלו מעלה את מעמדי בעבודה ברגע, זה האיש שאומר כן ואני מקבלת מחיאות כפיים סוערות ויום אחד נמאס לי מהלא.
לפני שבועיים קבעתי איתו פגישת עבודה להיום. החלטתי שברגע שהוא יכיר אותי הוא לא יוכל לסרב יותר. ברבע לשתיים עשרה הוא צילצל ואמר שאם אגיע עד 12 הוא יפגש איתי. התיצבתי בטיל, בדיוק בזמן. לבשתי את החולצה האדומה עם המחשוף. השיחה התנהלה בתוך הציצי שלי. אני מדברת והוא עונה לתוכם. טוב, לא ממש הוא, רק העיניים שלו, אבל גם זה משהו. הראש שלו עושה כן (המבט שיורד למטה ונתקע), הפה שלו אומר לי "לא מעוניין". מין דיספרופורציה ודיסאינפורמציה גם יחד.
פעם לימדו אותי שבהתנגשות בין שפת הגוף לשפה המילולית, הגוף תמיד מנצח, אז החלטתי שהוא ממש רוצה לומר לי כן, אבל הוא מתבלבל. הייתי קצת יותר נחמדה. מקצועית אבל מאד מחייכת, עשיתי את עצמי שאני לא מבינה שהוא כרגע מחשב כמה אני צריכה לזוז כדי שסיכת הביטחון הזאת שמונעת מהפיטמה שלי לצאת החוצה, תפתח ובסוף זה קרה, הוא אמר לי כן אחד, חלוש, מגמגם, אבל כן שלם.
ולא, אין לי שום בעיה מוסרית עם זה. אני מציעה לו הצעות נפלאות, הוא רק פחות מדי מבריק מכדי להבין את זה, אז אם הוא צריך לראות פיסת בשר בשביל לקלוט - שיראה.
ובקיצור, האיש הזה על הכוונת שלי. אני לא יודעת עדיין מה אעשה, אבל בסוף הכן שלו יהפך להרגל חביב.
לפני 19 שנים. 17 בנובמבר 2005 בשעה 13:38
