הגעתי לקלייר אתמול במצב חרמנות מתקדם, אבל מצאתי אותה לראשונה במצב רוח בלתי חרמני בעליל. היא היתה עצובה בגלל שהיא נפרדה מהחברה הכי טובה שלה. הרגשתי את הצורך שלה בכירבול אמיתי, בלי סקס, בלי אביזרים. רק אני והיא ואהבה.
חיבקתי אותה אליי ולחשתי לה "זה בסדר, ילדונת, מותר לך" ו"תוציאי הכל". הפה שלה נצמד לפיטמה שלי וינק. היא נבהלה ושיתפה אותי "גבירתי, את יודעת, כשאני מתחברת למקום הזה של הילדה, זה המקום הכי אגואיסטי בעולם. ינקתי מהפיטמה שלך ובפעם הראשונה לא עשיתי את זה כדי לענג אותך, עשיתי את זה בשבילי".
ורציתי לתת לה את זה. לא ממקום של שיחזורים. אני לא אמא שלה ולעולם לא אהיה. אני לא רואה בה ילדונת, אני רואה בה שפחה שלי וחברה שלי ואהובה שלי, אבל אני רוצה לתת לה חופש להיות הכל, כל מה שהיא רוצה וצריכה, גם זנזונת וגם כלבונת וגם שפחה וגם ילדה ואת הכל היא נתנה והרשתה לעצמה וילדה היא לא באמת הרשתה לעצמה להיות.
פעם חבר טוב שלי ומאסטר מדופלם אמר לי, "את יודעת בליס, בעצם שולט טוב מלמד את הנשלטת שלו להיות חופשיה, להיות הכי זנזונת שהיא רוצה מתוך החופש שלה, הבחירה שלה, המיניות שלה וכדי ללמד את זה, אתה צריך לדעת לקחת את החופש הזה לעצמך, להיות מסוגל להיות זונה בעצמך ואני חושב שמה שמשותף לשנינו זה ששנינו יודעים להיות האמא של הזונות". וזה נכון. אי אפשר ללמד התמסרות אם אתה לא יודע להתמסר בעצמך, אי אפשר ללמד להיות זנזונת אם אתה לא יודע להיות זונה בעצמך ואי אפשר לתת חופש לילדה שבשפחה שלי אם אני לא יודעת להיות גם ילדה בעצמי. ואני מקווה שאני יודעת ואם לא, אני לומדת כל הזמן לקחת לעצמי את החופש שלי להיות הכל.
החיבוק נמשך והדמעות שלה זרמו והרגשתי שמשהו השתנה. שהשפחה שלי צריכה אותי אחרת היום. נטולת מיניות. כשהיא דומעת, הוצאתי אותה מהמיטה, הלבשתי אותה בחלוק ואמרתי "בואי תינוקת, גבירתך תטפל בך היום". הושבתי אותה על כיסא במטבח והכנתי לה חביתה (מעבר לזה אני לא ממש יודעת לבשל) וחתכתי לה לחם וסידרתי הכל יפה בצלחת.
"גבירתי, אפשר לעזור? אני לא יכולה כך אני מרגישה שאני מועלת בתפקידי כשפחה ואני לא מבינה איך זה שגבירתי עובדת בשבילי, זה ממש לא נוח לי", היא אמרה והסברתי לה
"גבירתך עושה מה שהיא רוצה מותק ומה שהיא רוצה זה לטפל בך עכשיו ושאת תתמסרי גם למקום הזה, כי את יודעת שבשבילך להיות ילדה, זה יותר התמסרות מלקבל אלף הצלפות".
הגשתי את האוכל לשולחן, מרחתי לה מרגרינה על הלחם ולפתע הדמעות שלה התפרצו. היא בכתה כמו ילדה קטנה ומקסימה ושאלה "אם אני ילדה עכשיו מותר לי לבקש משהו?"
ואמרתי שכן והיא ענתה "אפשר לקבל חיבוק?" וחיבקתי אותה ולקחתי אותה למיטה ואמרתי לה לסובב לי את הגב וכירבלתי אותה מאחור ושמתי לה יד על הבטן ועל הלב וביקשתי "תוציאי את כל הכאב לידיים שלי ממי" והיא הוציאה ובכתה ובכתה, עד שחיוך של אושר התפשט לה על כל הפנים, אושר מדבק, אושר של הקלה, אושר של התמסרות.
ולמרות שזאת היתה הפגישה היחידה שלנו שלא היה בה אפילו שמץ סקס, זאת בהחלט אחת הפגישות הכי מרגשות ועמוקות שהיו לשתינו אי פעם ואני אוהבת אותה, בכל דרך שהיא נותנת אותה: שפחה, זנזונת, חברה וילדה.
לפני 19 שנים. 15 בנובמבר 2005 בשעה 8:24
