אם מישהו היה אומר לנטע שבגיל 30 היא תגור בפנטהאוז היקר בתל אביב, היא לא היתה מאמינה. לא שהוא היה שלה ולא שהיא מתכוונת להשאר כאן הרבה, אבל לעבודה הזאת היה יתרון בולט אחד: היא יכלה להביט על האשה ההיא במשקפת.
בסתר לבה היא כינתה אותה "ליבי", סתם כי זה נשמע לה שם מתאים לאשה ההיא.
שנה שהיא עובדת כסוכנת בית של הזוג זיגדון, שגר רב ימות השנה בחו"ל. למרות שהיא יכולה, היא לא משתמשת בג'קוזי ולא אוכלת בסלון המפואר. היא מנקה ומסדרת, עורכת קניות, מטפלת בחשבונות ואז מפנקת את עצמה. היא לא אוהבת את המילה "מפנקת", זאת מילה ששמורה לנשים כמו ליבי. היא רואה בזה יותר זמן איכות לנשמה שלה.
נטע יודעת שהיום של ליבי מתחיל בשש וחצי בבוקר. אז היא עולה לגג שלה, שנמצא בבניין ממול, קצת מתחת לדירה של הזיגדונים. לרב היא לובשת פיג'מת סאטן, בקיץ היא מעדיפה בייבידול ומה שהיא לא לובשת, היא תמיד סתורת שיער. נטע יכולה להשבע שליבי לא תסכים שאף אחד יראה אותה כך, לא מסורקת ולכן היא רגועה. הסוד שלה לא נחשף. היא יכולה להביט בה שעות וליבי לא מנחשת.
למרות השעה המדוייקת, ליבי לא אוהבת קביעויות. לפעמים היא קודם ניגשת לחדר ושמה לה דיסק במערכת השקופה שלה ולפעמים היא דווקא מתחילה בלהוציא את הצינור הארוך מהמחסן.
נטע לא שומעת את המוזיקה, אבל לפי הקצב שבו ליבי זזה כשהיא משקה את העציצים שלה, נראה שפעם היא בוחרת במוזיקה רגילה לריקודים ולפעמים היא בוחרת במוזיקה מזרחית ורוקדת ריקודי בטן עם הצינור.
נטע לא מצליחה להבין מה מהפנט אותה באשה הזאת. אולי כי היא כל כך שונה ממנה, אבל חייה מתנהלים לפי חיי הגג של ליבי. בשבע ליבי יורדת לדירה ולא חוזרת לגג עד לתשע בבוקר.
בתשע היא עובדת עד שש בערב, יורדת רק מדי פעם ועולה חזרה ובערב - בערב מתחיל להיות מעניין באמת.
(המשך יבוא או שלא. סתם יום כזה שהכתיבה בוערת לי)
לפני 18 שנים. 28 בנובמבר 2005 בשעה 12:53
