ביומיים האחרונים, בכל פעם שאני פותחת את הפה, בא לי להקיא. ולא, אני לא בהריון, אלא אם אלוהים החליט שאני אהיה מריה הקדושה 2. איך שהוא לא נראה לי שהתפקיד הזה תפור עליי.
יומיים של נתק משני הניידים שלי (אחד פרטי ואחד מקצועי), מעשרות הטלפונים במשרד ומהמייל שאני צמודה אליו כמו אינפוזיה. הקשר עם קלייר מתקיים בשיחות קצרצרות, עד שאני מרגישה שעוד שניה ואני זקוקה לדלי. מצד אחד, זה די מגעיל, מצד שני, זה מאפשר לי לעשות דברים ששכחתי שקיימים בכלל. לראות טלוויזיה בבוקר, להתכרבל בפוך ב-11, לקרוא ספרות זולה. הבטלה הזאת כל כך זרה לי שאחרי יום וחצי נטרפתי והתחלתי לנקות את הבית, למרות שמחר בבוקר העוזרת מתייצבת. החתולה המלכותית הביטה בי מזועזעת.
אני לא מאמינה במחלות, אני מאמינה בפסיכולוגיה ובמחלות פסיכוסומטיות ואני לא יכולה שלא לתהות מה גרם לי לרצות להקיא במשך יומיים שלמים מחיי. אולי זה הגוף שלי, שדורש סוף סוף מנוחה ואולי זה דברים אחרים שמסרבים להיות מודחקים בין ים הארועים והעשייה ואולי זאת המוזיקה הגרועה במסיבת הסילבסטר המאכזבת.
מה שלא יהיה, מחר אני נפגשת עם קלייר ואין לי שום כוונה לראות שוב את המבט הזה שלה שאומר "גבירתי, אני חייבת לטפל בך". אסרתי עליה לגמור מיום שלישי שעבר והצלחתי לזמום כמה רעיונות זדוניים במיוחד ביומיים האלה. יש לי פחות מ-24 שעות להבריא את עצמי ואז יהיה שמח...
לפני 18 שנים. 3 בינואר 2006 בשעה 17:36