כל מי שמכיר אותי, גם מכאן, יודע שאני לא חובבת קהילות. בתוך קהילה, אני מעדיפה לבחור את הבודדים שקרובים אליי ולשמור על קשר אישי איתם. לא שקהילה זה דבר רע במהותו, אך כשם שקהילה יכולה לעזור, לכרבל ולתמוך, כך היא יכולה להפוך למדמנה ודי להביט בכמה שירשורים בכדי לדעת שזה קיים גם כאן, כמו בכל קהילה אחרת.
ולמה אני כותבת את ההקדמה הזאת? כדי להסביר שמראש אין לי ציפיות גבוהות מהקהילה ובכל זאת, הפעם התאכזבתי באמת. ועל מה אני מדברת? על ספרו של מאסטר יקיר, "כן, אדוני". אני חברה של יקיר זמן רב והייתי מעורבת בספר הזה בכל שלביו. יקיר כתב את הספר קודם כל בשביל עצמו ומתוך הצורך שלו לכתוב ולשתף. הוא לא עשה טובה לאף אחד ולא חושב כך, אבל כשהגה את הספר ולקח את הסיכון הכספי שבהוצאתו לאור בהוצאה עצמית (לאחר שלאף הוצאה רשמית לא היו הביצים להוציא ספר כזה), הוא חשב עלינו כקהילה כקהל קוראים חברי ונאמן, ככאלה שיפתחו את הכיס ויוציאו 50 שקל כדי שיהיה להם ספר של אדם מהקהילה על הקהילה. ספר אמיתי, ללא התיפיפות, ללא הזדעזעות ממי שאנחנו.
עברו בערך חודשיים מאז שהספר יצא לאור. כתבות פורסמו, ראיונות נערכו והקהילה שעודדה ומחאה כפיים, מסרבת לפתוח את הארנק. חברים שהבטיחו לקנות עותק ושניים ושלושה נעלמו, אחרים שהבטיחו שהצ'ק בדרך, שכחו שלא מספיק לכתוב את הצ'ק, צריך גם לשלוח אותו.
אני לא מאשימה אף אחד. אף אחד לא חייב כאן כלום לאף אחד אחר. אני רק מאד מאוכזבת מכך שחבר קרוב שסמך עלינו, יימצא עכשיו בקשיים כלכליים, רק בגלל האמון במילים של אנשים מכאן.
וכמובן שיש יוצאי דופן שעזרו ותמכו וקנו והודו, לצערי - הם המיעוט. ולא חברים, את הספר הזה אתם לא אמורים לקבל בחינם, כי מדובר בחבר שלכם. על הספר הזה אתם אמורים לשלם כי הוא חשוב לנו לא פחות מאשר למחבר. כי בעוד שבוע יקיר צריך להוציא צ'ק על 7000 שקל דמי הוצאת הספר ועד עכשיו קנו את הספר רק 70 אנשים, תחשבו לבד. המסקנה של הסופר הבא תהיה שכדאי להשאיר את הספר במגירה וההפסד שלו, אבל גם שלנו.
לפני 18 שנים. 9 בינואר 2006 בשעה 13:07