מתחמם וטוב לי. יש בי שקט שלא היה בי הרבה זמן. רק אתמול כתבתי לעצמי "קר, קור כזה שחודר לעצמות ומקפיא אותי מבפנים. הדם כמו לא זורם בעורקים אלא נעצר ותוהה אם להמשיך"
וכבר היום בקעו כמה קרניים שמפשירות אותי מתוגת הברד.
יש משהו מנוון בשיגרה. פעם אמרתי שכל מה שאני רוצה זה שקט וזה היה אחד הדברים היותר שטותיים שאמרתי בחיי. אני לא רוצה שקט, לא אוהבת שקט. אני אוהבת שלווה רגעית בתוך הבלאגן. יותר מכך, אני אוהבת סערות ופירפורי לב ודראמות ואקשן וסיבוך, התרה וקתרזיס, עד הפעם הבאה.
לא שקט לי ולא שליו לי וזה נפלא. כמה אני אוהבת שהחיים מפתיעים אותי, סוערים לי, להיות הכי למעלה ואז - אפילו את הנחיתה, רק כדי לעלות בחזרה. ובדרך, אנשים שאני אוהבת, שמחממים לי את הלב גם כשהכי קר (ומי צריכה סדין חשמלי כשמומו בסביבה?).
אני באה מאהבה. אני הולכת לאהבה ואפילו המקלחת החמה לא הצליחה למחות
את סימני האהבה שבי, את הריחות והצלילים.
י
לפני 18 שנים. 16 בינואר 2006 בשעה 8:37
