יותר מדי מחשבות. מחשבות עטופות בצלופן של עייפות מרשרשת. סופשבוע. סשן. חזרה. חטיפה. גסיסה. איקסמן ושיגרה. מוות. עקרות בית נואשות.
דווקא רצינו ללכת לסרט. אור מטורפת על גיבורי פעולה, "סופר עלים" בטייץ שהיה מבייש אפילו מטרוסקסואל רגיש. קבענו לחמש. איקס מן בשורה האחרונה. ואז שמענו על החייל שנחטף. פתאם איקס מן נראה מיותר. ביום כזה, לחזור לשיגרה, להנות, לאהוב, נראה כמעט לא מוסרי. עודד בן עמי וליטוף. שידור מעזה ומזמוז פיטמה, הסבא וחיבוק.
היכולת לעשות את כל זה, היא סוג של השרדות.
***
ושוב היינו יחד בסופשבוע, אחרי כל כך הרבה זמן שלא. היו לנו תוכניות גדולות, שהשתנו ללא הרף. הכלב שלי נראה גוסס. הכנתי את עצמי לאפשרות של פרידה והתחלתי לחשוב על אופציה של קבר. זה נשמע קר. זה היה חם וכואב עם יללה מוכנה בבטן. כשהוא קיבל זריקה ואינפוזיה נשארתי בחוץ. לא יכולתי לראות אותו עם כיסוי העיניים והגאג ואת המחט חודרת לבשרו. מי היה מאמין עליי. גם כן דומית מסוקסת... (לכלב שלום).
ואז, כשכבר חשבתי שהחזרה לשליטה הכי רחוקה ממני, שכל מה שאני רוצה זה לישון עכשיו והרבה, זה קרה. וזה היה נפלא. וזה היה הכי כמו שאני אוהבת ומצפה מעצמי וממנה. והישבן האדום שלה חייך אליי וקרץ לי, "התגעגעתי".
***
פגישת עבודה. הוא מאחר. "הוא מפשל על הפגישה הראשונה, נקודה לרעתו", אני חושבת כשאני מתקשרת לשאול מתי הוא יועיל בטובו להגיע. רבע שעה זה כבר לא מנומס. "אמא שלי מתה אתמול, לא הודיעו לכם?", הוא אומר ואני מחזיקה את השפורפרת וממלמלת משהו על השתתפות בצער. חושבת לעצמי כמה מילים לפעמים לא יכולות להביע כלום חוץ מקלישאות.
***
ולקינוח, ראיתי עוד פרק ב"עקרות בית נואשות". גבי סוליס, הביטץ' האולטימטיבית, מרביצה בכנסיה לנזירה הבלונדינית שמתחילה עם בעלה. אחרי זה קרב בוץ נראה אפרורי ולא סקסי בעליל.
לפני 17 שנים. 25 ביוני 2006 בשעה 20:30
