לה וידה לוקה

השולט אור​(שולט) - את כל כך צודקת אהובה שלי. התודה הזו הכי מגיעה להם.

אלכימאי המקורי​(לא בעסק) - השכרה שכחו כל מילה במקום....מי מאפשר להם להיות בתוך הבועה הזו.....????

זרה מוכרת - יקירה,

אם תסתכלי מסביב,
אנחנו אכן חיים בבועה.
אנחנו יודעים, אנחנו כואבים, אנחנו עצובים, אנחנו אמפאטיים הכי בעולם לכל מי שנמצא בחזית,

אבל אנחנו בבועה.
ותל אביב אולי יותר מכל.

דברי עם מי שברח מהצפון, עזב את ביתו בחופזה עם מעט בגדים לגופו ועוד תיק יד שבו הושלכו עוד מעט בגדים בכדי לשרוד את מה שהיה אמור להיות "מבצע" קצר.
ההלם שניכר בהם על מה שהם עברו בביתם לעומת השאננות שלנו כאן... הזו לחלוטין.

אז לא, אני לא ממליצה לאף אחד מאיתנו ללכת לגור שם לתקופה בכדי להבין
אבל אולי להיות קצת יותר מעורבים,
ללכת לתרום דם בכדי לעזור לבנק הדם שכבר קורס עם כמות הפצועים שיש בצפון, חיילים ואזרחים גם יחד,

לשלוח מנות אוכל למי שיושבים במקלטים ואין להם.

כל מה שאפשר לעזור, אפילו בקטנה.

אוהבת אותך על האיכפתיות שלך
ועל עוד

בעיניים כלות - כתבת יפה ונוגע. כרגיל.
לא רוצה לבעס אף אחד, ולא להיכנס לדיונים פוליטיים, אבל חייבת להגיד משהו, כי אני מתפוצצת. :)
הציונות שעליה את מדברת, לצערי, היא לא יותר מעטיפה יפה. האהבה הרומנטית (והמוצדקת) הזו שיש לנו כלפי ארץ ישראל והעם היהודי, גויסו לשירות הציונות, כדי לשמש לה עלה תאנה. הציונות היא-היא הבועה. נשבינו בקסמיה, אבל היא מקסם שווא, כי חסרה בה נשמה.
ובגלל זה אנחנו מוצאים את עצמינו היום - חיים במדינה - אבל שכחנו בשביל מה. שכחנו את הדרך, התכלית, המטרה. איבדנו את האחיזה בכל דבר כמעט שהחייה אותנו, שגרם לנו להיות חזקים, נחושים, ומאוחדים.
איבדנו את הזהות והאמונה.
מעולם לא היינו כל כך אבודים.
אני כואבת על השקר הזה שנקרא "ציונות".
גם אני גדלתי עליו, האמנתי, ופעלתי בשמו.
לא קל להודות, ועוד יותר קשה לצאת נגד.
אני אוהבת אותנו, את הארץ והעם. אוהבת עד כאב.
אני לא אוהבת את אלו מתוכינו שמעוניינים לטשטש את הזהות האמיתית שלנו, לטובת זהות (אמריקאית) ריקה מתוכן ומהיסטוריה.
מאחלת לכל האחים-חברים שלנו שיחזרו בשלום.
מאחלת לנו התפכחות מהירה, וחזרה לעמידה איתנה כנגד כל איום - מבפנים או מבחוץ.

הגזמתי קצת, אני יודעת.
תסלחי לי. :)

scarlettempress{L} - אולי הצבא לא נשלח לשם בשביל הכיף, אבל כשאני יושבת היום וקוראת את ההסכם שעצר את האש, ההרס ושפיכות הדמים, אני מרגישה שהכל היה סתם. כל החודש הזה - סתם. אנשים שמתו סתם. נזק כלכלי שנגרם סתם. חודש של אימה בשני הצדדים - סתם.
זאת המלחמה הראשונה שמתרחשת במדינה שלי, ואני לא קוראת עליה באיזה ספר היסטוריה. ואני עברתי את החודש הזה באזור הוא שכולם מכנים אותו בבוז "הבועה". תנו לי לנפץ את הבועה שלכם - לכולם יש מישהו, חבר או קרוב משפחה, שמתגורר בצפון. או שגויס למילואים. או חייל קרבי שנשלח ללבנון. וגם אלה שאין להם - כולם חיו את המלחמה הזאת יום יום, גם אם הם לא נאלצו לרדת למקלטים. גם אם הם ישבו מדי פעם בבית קפה, או הלכו לסרט, או הזדיינו.

אתמול נהרג בנו של דוד גרוסמן, שהיה אחד מאותם האנשים שיצאו נגד המחמה הזאת. המלחמה הסתיימה. הילד שלו מת. אני לא מצליחה אפילו לדמיין איך מרגיש מישהו שהילד שלו מת. אני מאוהבת במדינה הזאת, בכל פעם שהאישה שלי רומזת על לרדת מהארץ אני אומרת לה שאני לא מסוגלת ולא רוצה. אבל מה יקרה כשיום אחד יהיה לי ילד שייצא להלחם?
נכון, אנחנו (אלה שבמקלטים ואלה שלא) כאן בזכות אותם האנשים שלא השתמטו, שלא הורידו פרופיל. אבל לי קשה לומר תודה. על מה תודה? על ששפכו את דמם, על שחזרו עם צלקות שחלקן יגלידו וחלקן לא, או על זה שמתו? להגיד תודה למשפחות שלהן שטובעות בתוך ים של כאב עכשיו?
אני יודעת שתמיד היו בעולם הזה מלחמות, ומישהו חייב להעמיד את עצמו בקו האש כדי שרבים אחרים יוכלו להמשיך לחיות. וזה אולי נורא לא פטריוטי, ונורא אגואיסטי מצידי ומצד הרבה אנשים אחרים... אבל כשיהיה לי ילד אני אעשה הכל כדי שלא יגיע לקרבי.
אולי לאנשים לאט לאט נמאס למות למען ארצם. זה כבר לא רומנטי כמו פעם. לאט לאט, האנושות מתפכחת. ואולי בעוד המון שנים לכולנו יימאס...

נורא קל לחפש את התירוצים למלחמה הזאת. ולהרגיש נורא טוב כשהמנהל של העולם הזה, אדון בוש, מאשר לנו לירות על כמה ערבים. אז הרגנו לא מעט ערבים, ונהרגנו קצת גם אנחנו. ואז אמרו לנו "מספיק" והפסקנו. וכלום לא השתנה. הערבים עדיין מסביב, מתחזקים מחדש. ואנחנו עדיין כאן. מציאות של חוסר אונים מוחלט.
עד המלחמה הבאה. וזאת שאחר כך...