לה וידה לוקה

אחחח. ז'קו, איזה ערב רוק נפלא, מה שהזכיר לי את מריאן פיית'פול (לעולם האסוציאטיבי שלי יש חיים משלו).

מריאן פיית'פול היתה ה-נערת רוק (אם יש דבר כזה) של הסיקסטיז. היא התפרסמה בראשית דרכה כחברתו של מיק ג'אגר ושמה נקשר לדור ההיפים, הדמות הנשית של סקס-סמים ורוקנרול. על האורגיות שלה, ההעלמויות שלה והסמים שלה, כתבו הרבה יותר מאשר על שיריה.

הייתי בת 16 כששמעתי אותה לראשונה. השיר "בלאדה ללוסי ג'ורדן" גרם לי כמעט לבכות. השיר מספר על לוסי, שבגיל 37 הבינה שלעולם כבר לא תיסע ברחובות פריז במכונית ספורט אדומה, כשהרוח מתנפנפת בשערה. שיר החלומות המוחמצים, שיר על חיים בתחושת אכזבה.

אני זוכרת את הזעזוע. אני זוכרת איך גיל 37 נראה לי כמו סוף החיים, את השבועה שנשבעתי לעצמי לזלול את החיים בביסים ענקיים ולעולם לא להגיע לתחושת ההחמצה הזאת. נשבעתי לעצמי גם שעד גיל 37 אסע ולו פעם אחת ברחובות פריז, במכונית ספורט אדומה, כשהרוח מתנפנפת בשערי. אני בת 36 וחצי ויש לי חצי שנה להגשים את החלום הזה. עם הביסים אין לי בעיה.

נדמה היה שמריאן עצמה היא מראה הפוכה ללוסי ג'ורדן. אמנם מצד אחד היא חיה בצילו של אליל, אך מצד שני, היא טרפה את כל מה שהיה לחיים להציע. לפעמים טרפה מדי, עד להקיא, עד להרס עצמי. אם רק הייתי יודעת שמריאן היתה נכדתו של הברון ליאופלד זאכר-מאזוך, זה בוודאי היה מוסיף לי רבות לדמותה:) באלבום האחרון שלה, "עת לנשיקות", היא שרה: "עכשיו כולם רוצים לנשק לי ת'קוס, חארות מהפרברים שמחפשים קצת קלאסה, עומדים בתור לנשק לי את התחת". עוד הוכחה ששליטה זה לא דבר גנטי ושאפשר (ורצוי) להשתנות.

http://mooma.keshet-tv.com/artist.asp?ArtistID=2577