"לכל אחד יש את השק של הכאב שלו. את רואה אנשים הולכים ולא יודעת שלכולם יש גיבנת על הגב, גיבנת של כאבי לב מכל מיני דברים", היתה אומרת סבתי ובוררת עדשים חומים מתוך הכתום. כך, מעל שולחן העץ, היינו יחד, היא עובדת ואני מנסה לעזור וללמוד משהו על החיים ואולי קצת על בישול. מהר מאד היא התייאשה מכישורי המטבח שלי ונשארה עם עובדות החיים. רק כיום, 22 שנים אחרי פטירתה, אני נזכרת בכל מה שלימדה אותי, הן על המטבח והן על החיים.
"ככה ממי, את מסתכלת על בן אדם ולא רואה את השק. אבל אם תסתכלי קרוב, ככה עמוק לתוך העיניים, תוכלי לראות שהוא מסתיר את השק שלו חזק חזק שלא תגלי. לכל איש יש סוד ואישה חכמה יודעת לגלות את הסודות ולא לגעת בהם, לשתוק ולעשת ת'צמה שהיא לא יודעת כלום, אבל מה? להיות רגישה, כי מי שנוגעים לו בשק צועק כמו חיה שצדו אותה".
ניסיתי להבין למה בכלל צריך לגלות מה יש בשק הזה, אם במילא אסור לדבר עליו, אבל לה כבר לא היתה סבלנות. עדשים כתומים שהושרו כל הלילה במים, בצל קצוץ מטוגן, רוטב עגבניות, לבחוש בכף עץ, לערבב ולא לגעת יותר. אני מנסה להזכר בהוראות ונזכרת בשק שלה, בשק שלי. נזכרת ומביטה בעדשים המורתחים, בצבע הזה עם ריחות הילדות.
אחר כך, בנדנדה, אחרי שהקריאה לי מסיפורי התנ"ך, היא היתה מסכמת: "ככה זה מותק. את עוצמת עיניים ופותחת ואת כבר אשה, את עוצמת עיניים ופותחת, את כבר אמא, את עוצמת עיניים ופותחת והנה את כבר תכף הולכת למות. אז למה לבכות מותק? בשביל מה?
החיים קצרים ובגלל זה הנשים במשפחה שלנו לא בוכות. אין לנו זמן לשטויות האלה. חכי, את תגדלי ותראי בעצמך".
לא בכיתי בלוויה שלה, רציתי שתתגאה בי, שתראה שהנה עכשיו גם אני שייכת לנשים של המשפחה שלנו, שלא מבזבזות זמן על שטויות כמו בכי, מאז בכיתי לא פעם, בהזדמנויות חגיגיות במיוחד ולא רבות ועכשיו, על העדשים שבסיר, זאת בטח דמעה מבצל, לא מזכרונות, לא משקים. דמעה כזאת שלא מבזבזת זמן, כי היא נטמעת בנוזלי הבישול ומעדנת את התבשיל.
לפני 17 שנים. 6 בנובמבר 2006 בשעה 8:14
