אני מודה, גם אני ילדה של אבא. גם אני חושבת שיש לי את האבא הכי מדהים בעולם ולא משנה כמה אני גדלה ומשתנה, הנתון הזה נשאר בעינו - התמזל מזלי לזכות בו. בשנתיים האחרונות התפתחה בגופו של אבי מחלת הפרקינסון, שמכלה את נפשו וגופו. לראות את האדם המבריק הזה, שלמד לעוד ועוד תארים, שעבד בעוד ועוד עבודות כדי לפרנס אותנו, שהקדיש כל דקה פנויה מזמנו להעניק לנו את כל האהבה ותשומת הלב שרק אפשר - לראות אותו מתכלה, זה אחד הדברים הכי עצובים שעברו עליי בשנתיים האלה.
אתמול הוא הגיע אליי עם אחותי, שגדולה ממני בעשר שנים. שנה שהוא לא ביקר אצלי, כי היה לו קשה מדי וההתרגשות היתה גדולה וכמו תמיד, חוקי מרפי פעלו במלואם. עוזר הבית שלי לא הגיע, הכיור שלי הוצף ושני אינסטלטורים שהו בביתי כל היום. מצאתי את עצמי מנקה ומסדרת בעצמי כפי שלא עשיתי בחיי. אחרי יום הניקיונות הפרחים הושמו באגרטלים ואני הייתי מוכנה סוף סוף לבואם.
בכל פעם שאני רואה אותו אני נדהמת מחדש. אני כאילו אותה ילדה שמחכה לאבא החזק והגדול שלה וברגע אני הופכת לאמא דאגנית, כשאני רואה כמה הוא קטן ושברירי, איך ההליכה שלו מהוססת, איך הצעדים שלו כפופים ומתנדנדים.
החלטנו לשחק איתו ארץ-עיר, כדי לעזור לו לעבוד על הזכרון. כשהוא לא מצא חי-צומח-דומם באות ב' גם אחרי רבע שעה, כמעט התחלתי לבכות. כשהייתי בכיתה ב' הוא למד לאחד התארים שלו ואחד משיעורי החובה שלו היה לוגיקה. נזכרתי איך ישבנו ופתרנו יחד תרגילים, איך הוא לימד אותי לפתח מחשבה רציונאלית וכל מה שרציתי זה לכרבל אותו ולומר לו שיהיה בסדר, רציתי לתת לו לנצח במשחק, רק כדי שלא יכאב, כמו שהוא עשה כל כך הרבה פעמים בשבילי כשהייתי ילדה.
לבסוף הגענו לאות ז'. אני כתבתי בשם של ילדה זיוה ולפתע נזכרתי בסוד מן העבר. "אבא, אני חייבת לשאול אותך משהו", אמרתי. "כשהייתי ילדה היה לי ספר מרופט של דבורה עומר ובספר היתה הקדשה ממישהי בשם זיוה. כששאלתי את אמא מי זאת זיוה היא התחמקה ואמרה שתספר לי כשאגדל. עברו שנים ואני כמובן זכרתי לשאול ובגיל 18 שאלתי אותה שוב מי זאת זיוה והיא שוב התחמקה. בגיל 30 שאלתי שוב ואמא אמרה לי שזה סוד שלך, אז מי זאת זיוה אבאל'ה?".
אבא שלי התחיל להסמיק ולהתבלבל. "היא היתה מאהבת שלך אבא?" , ניסיתי לקדם את התשובה. "ללאא בדיוק", הוא השיב.
אחותי התעוררה ואמרה "רגע, היתה לכם חברה זיוה, פעם ראיתי אותה יוצאת לכם מחדר השינה". אבא שלי הסמיק והתבלבל עוד יותר.
"רגע, אבא, אתה רוצה להגיד לי שעשיתם שלישיה???", שאלתי בהלם. "מממ...בערך", אמר אבא שלי ונשתל עמוק יותר בכורסא.
"רגע, אבא, אמא דו מינית????". סוף סוף יצא ממנו חיוך, "כן, אני חושב שאפשר להגדיר את זה ככה", השיב. אחותי ואני התחלנו לצחוק.
סוף סוף יש צידוק גנטי לאהבתנו לנשים. כדי לדעת למה אנחנו אוהבות גם גברים, מספיק להכיר את אבא שלי.
די מביך לחשוב על ההורים שלי בסיטואציה מינית ועוד כזאת, אבל איך שהוא, במצבו הנוכחי, היה נעים ומנחם לדעת שפעם הוא חי את החיים במלואם, שהיו לו חוויות מרגשות, שהוא היה סוער ונפלא, לא רק כאבא אלא גם כאדם וכגבר.
לפני 17 שנים. 7 בדצמבר 2006 בשעה 9:08
