לה וידה לוקה

אני רוצה לצרוח,
אבל אני לא כזאת.
אני רוצה לטלטל אותו, שיתעורר,
אבל אין אף אחד בבית.
אני רוצה למצוא פתרון
ואין.
אני רוצה לחזור לשליטה,
אבל אני לא שולטת במה שקורה.
אני רוצה לומר לכל הלקוחות הפוטנציאליים שלפתע מגיחים לחיי,
"תעצרו את העולם, אני תכף חוזרת ולמה הגעתם דווקא עכשיו?",
אבל העולם ממשיך וזאת רק אני שעוצרת.
אני רוצה לקחת את קלייר ולסשן לה את הצורה,
אבל אני לא רוצה לשלוט מתוך חוסר שליטה.
אני רוצה לומר לעצמי, "תפסיקי להיות כזאת פריק קונטרול,
תניחי לחיים להוביל אותך בזרימה הטבעית שלהם",
אבל הזרימה הזאת לא מוצאת חן בעיניי
וכשלא טוב, אני רגילה לשנות
וכל זכות הבחירה שלי נעה כרגע בין
בחירת מחלקת התשושים
למחלקת הסיעודיים,
בין בית אבות אחד למשנהו.
ופתאם צמד המילים "חוסר אונים"
מקבל משמעות אחרת
ואולי זה באמת השיעור שלי בלדעת
שלא, ממש לא הכל בשליטה.
אנדר קונטרול. מצחיק - "מתחת לשליטה"
וזה מרגיש לי מתחת
וזה מרגיש לי שתכף אתפרץ בתמרות עשן,
ובמקום זאת, אני שקטה להפליא.
שקטה כמו שלא הייתי אף פעם
וזה שקט במקום הסערה
רעש בקול דממה דקה.

ואת בטח תגידי,
"תני לזה להשתחרר"
ואת בטח תגידי,
"את לא לבד"
ואני בטח אדע שאת צודקת,
כשתוסיפי, שזה זמן מצויין
לוותר לעצמי על הלוקינג גוד שלי
בעיני עצמי.

אבל אני לא יכולה,
את מבינה?
הייתי רוצה להתפרק לרגע,
לבכות את הנשמה,
בחיי שהייתי רוצה.
אבל אני, פשוט, לא יכולה.