הימים האחרונים מתישים נפשית עוד יותר משהם מתישים פיזית.
אני נעה בין עבודה, סידור ביטוחים סיעודיים, ארגון ביקורי רופאים בבתי אבות, סידורים טכניים בבנקים, בתי מרקחת, יעוצים מעורכי דין, ארגוני אפוטרופסות, שיחות מתישות עם אחותי, ארגון הבית פלוס בישול, ביקורים שלי בבית האבות, שיחות מתישות עם אבא שלי על למה הוא צריך להזהר מחברתו ומהאיומים שלה, כמה שעות ספורות עם אור ויסורי מצפון אינסופיים על זה שאני לא עוזרת לה באריזות
והתעוררויות מטורפות ב-4 בבוקר, אחריהן אני כבר לא מסוגלת להרדם.
מתי שהוא התקופה הזאת תגמר.
מתישהו אוכל להביט לאחור ולומר לעצמי שעשיתי את הטוב ביותר עבורו.
מתישהו אחזיר טלפונים לחברים שלי ואקשקש איתם סתם בשביל הכיף.
ובנתיים, הכתפיים שלי מכווצות, החשקים שלי נדחקו לפינה אפלולית,
האנרגיות שלי מתועלות לנושא אחד
והעפתי סטירה אחת אתמול.
מצלצלת.
מכל הלב.
לא בהסכמה
ואפילו לא הצטערתי. גם לא טיפה.
נדמה לי שאני צריכה חופש.
נדמה לי שאני יכולה להשאר ברצון.
ולא נעים להודות,
היה כיף לסטור.
כיף ומשחרר לשנייה.
ובמקום לקבל סטירה בחזרה,
קיבלתי נשיקה
ולרגע, זה היה מנחם.
הבהרה לאור השאלות בנושא: הסטירה לא היתה לאור).
לפני 17 שנים. 31 בינואר 2007 בשעה 6:21