סופסוף הצלחתי הבוקר לבכות ומאז שהתחלתי אני לא מצליחה באמת להפסיק.
אני בוכה את שלושת החודשים האחרונים, את כל המלחמות, הכשלונות והדרך שעוד צפויה לנו.
אני בוכה את עיניו העצובות של אבא שלי, את כאב הפרידה שלו, את עורכי הדין, הבנקים, הצוואות,
את הנשמה שלי, את אובדן הילדות.
מצחיק. כמה שלא הבנתי שאתה נשאר ילד עד לרגע שהוריך מתבגרים כל כך, שאתה צריך להתחיל לטפל בהם.
בת 37 ועד לפני רגע הייתי ילדה - עם כל העבודה, הפרויקטים, הלקוחות, האחריות, היחסים, הקשרים, המשכורות, הבית, הבעל, האשה, הטיפולים, החברים, הפז"מ שדופק יחד עם השעון הביולוגי ופתאם - גדולה מדי.
לא שקרה משהו מיוחד היום. זאת סתם התשה מצטברת, שדווקא משהו קטן פוצץ אותה. התחלתי לקרוא חומרים על המחלה, כדי לראות אם בכל זאת אפשר לעשות משהו לעצור אותה. קיוויתי למצוא איזה מחקר חדש על אלצהיימר או פרקינסון, משהו שעוד לא נודע לרופאים בארץ וגיליתי שלא רק שאין מה לעשות, אנחנו רק בשלב הראשון של המחלה. בשלב הבא הוא לא יזהה אותנו. הוא ישאר מנותק בגופו, עם דכאונו, עם עצבונו ואנחנו נהיה סתם עוד שתי זרות שבאות להפריע לו במגדל השן של בדידותו.
וזה כואב וחוסר האונים הזה יכול להטריף כל אדם, שלא לדבר על פריק קונטרול כמוני וזה אולי השיעור הכי חשוב שאני מקבלת בחיים - שאני לא יכולה לשלוט בהכל, אבל ראבק, למה השיעור הזה צריך להיות כל כך קורע לב?
וכן, אני חזקה וכן, אחרי הדמעות האלה אתמלא באנרגיה מחודשת להמשך חייו-חיינו, אבל עכשיו, כל מה שאני רוצה זה להמשיך לתת לדמעות לזרום ולשטוף את הכאב הזה.
לפני 17 שנים. 6 בפברואר 2007 בשעה 9:23