לעולם השליטה נכנסתי בפועל לפני אחת עשרה שנים. זה קרה במקרה ומימש פנטזיות מודחקות של שנים. במשך כל השנים הללו, נברתי בעצמי ובחבריי לקהילה עד כלות, בניסיון למצוא את המניע לתשוקות שלי, לצורך שלי לשלוט. היה לי ברור בתוכי ששליטה זה לא משהו שנולדים איתו ושהסיבות לצורך שלי הן פסיכולוגיות בלבד. לא פעם התשובות לא מצאו חן בעיניי בכלל. לא פעם החלטתי שאני מתנתקת ולא רוצה לשלוט שוב לעולם, פעמים רבות חשבתי שזה משהו שניתן להתגבר עליו, שכדאי לוותר עליו, שמומלץ לברוח ממנו, שלא על מנת לחזור, הייתי בטוחה שאצליח ותמיד חזרתי עם צורך שרק הלך וגדל.
אור ואני עוברות תמיד תהליכים משמעותיים בחיינו במקביל. התהליך שהיא עברה עם עצמה בחודש האחרון, הקביל לתהליך שלי עם עצמי בנוגע לשליטה. ההתמודדות שלי עם מה שקורה לאבא שלי ועם חוסר השליטה הטוטאלי שהטיפול בו הכניס לחיי, גרם לי שוב לחשוב למה אני חייבת לשלוט בהכל - במיטה ומחוץ לה ולמה אני כל כך נלחצת כשהמצב יוצא משליטה.
לאחרונה הגבתי לאחד הבלוגים וכתבתי שלרבים מאיתנו יש שלושה שליטים: פחד, אגו וגוד לוקינג.
אני מאמינה שלי כשולטת יש את אותם שלושה שליטים כמו לרבים מהנשלטים וכמוני גם לשולטים רבים. אולי לא נעים לדבר על זה, אבל רבים מחברי הקהילה עברו טראומות בילדותם, שולטים ונשלטים כאחד. מעתה והלאה אכתוב בהכללה גסה וברור שלמה שאני אומרת יש הרבה יוצאים מהכלל.
אותה טראומת ילדות יכולה להביא לאחת משתי תגובות אופייניות: הזדהות עם תפקיד הקורבן או הזדהות עם תפקיד התוקפן, אופציה נוספת היא פשוט לחיות בהדחקה. שליטה בעיניי היא שיחזור במטרה להגיע לתיקון. כמו שאני רואה את זה, מי שהטביע בתוכו את היותו קורבן, ינסה לשחזר שוב ושוב את החוויה הטראומתית ההיסטורית, במטרה להיות בה תחת שליטה ולתקן את חווית אובדן השליטה. מי שלא יכול היה לסבול את היותו קורבן, יאבק בזה כל חייו ויזדהה יותר עם התוקפן, אך ינסה לעשות לו תיקון. הוא יהיה שתלטן, לוקח, מכאיב, מחנך - אבל יעשה זאת ממקום של לתת ולא לקחת ולהרוס.
כשחשבתי שזאת התשובה, הפסקתי לשלוט במשך שנה, לא רציתי להזדהות לא עם קורבן ולא עם התוקפן. הרגשתי שזה מקום הכי לא בריא בעולם להיות בו ובטח שלא להתיימר לקחת אחרים למסע אל עצמם, כשהמסע שלי לא פתור. בשנה הזאת עשיתי עבודה פנימית, פסיכולוגית ורוחנית, איתרתי את המקומות בהם אני מנסה לשחזר ולתקן, עבדתי עליהם וניסיתי להגיע להשלמה עם עברי. אני לא מאמינה ששיחזור יכול להביא לתיקון. אני חושבת שבטראומות צריך לטפל פסיכולוג ולא באמצעות סקס ויחסים. אני בטוחה שכל עוד תקועים בלופ השיחזור אין סיכוי אמיתי לתיקון. רק כשמשתחררים ממנו, יש סיכוי אמיתי להגיע לשלמות.
כשעברה השנה הזאת, הרגשתי שאחרי שעברתי בעצמי את המסע הקשה הזה אל תוך עצמי, אני יכולה לשלוט ממקום נקי של תשוקה ואהבה לעולם השליטה ולא מתוך צורך לתקן אותי ואחרים. נפרדתי מסיסמאות המסע והבטחתי לעצמי להגיע לשליטה מתוך מקום של משחק מענג לשני הצדדים, מסע שמעלה הרבה תהיות ותובנות על עצמך בדרך, אבל אני כשולטת לא מטפלת בנשלט/ת שלי, אני רק אוהבת אותם ואת המשחק, שמטרתו בעיניי היא עונג והעצמה הדדית.
עברו עוד כמה שנים וחשבתי לעצמי כמה לנשלטים/ות שלי יש הרבה יותר חופש משיש לי. חופש ואומץ. חופש להיות מה שהם רוצים - ילדים, חלשים, חזקים - כרצונם. הרגשתי שלי אין את החופש הזה, שאני כולאת את עצמי בחומות של פחד ואגו שגורמים לי לצורך להיות תמיד בשליטה, שעד שלא אתחבר גם לילדה המפוחדת שבתוכי, זאת שהיתה חסרת אונים ועד שלא אתן לה את המקום שלה במקום לבוז לה כל כך - המסע שלי עם עצמי לא יושלם.
החלטתי שאני מוכנה לוותר לגמרי על האגו שלי ולהתמודד עם הפחד שלי, כדי לתת לי חופש להיות הכל. הכרתי אדון, ביקשתי ממנו לעזור לי להתחבר לילדה הזאת, לתת לה מקום. הסברתי שאין לי רצון לא בכאב ולא בהשפלות, לא באדנות ולא בהובלה - יש לי רצון שיהיה מישהו שיצליח פעם לתת לי מרחב בטוח לילדה ההיא שבתוכי. הסיפור ההוא נגמר רע. לא רק שלא הצלחתי להתחבר בעקבותיו לילדה שבי, לא רק שלא נתתי לה מקום בטוח, לטראומת הילדות נוספה טראומה חדשה ואני רק הסתגרתי יותר בחומות האגו והגוד לוקינג שלי. המשכתי רק לשלוט והמשכתי לא להיות חופשיה לתת מקום גם לצדדים האחרים שלי, אלה של הילדה.
הקשר שלי עם אור וההתמודדות שלי עם אובדן השליטה הטוטאלי בחיי בגלל הבלתמ"ים הבלתי נגמרים עם אבי, החזירו אותי למסע שלי. פתאם אי אפשר היה לברוח מהפריק קונטרוליות שלי וממה שכל אובדן שליטה כזה עושה לחיי. כל יום הוצבה בפניי מראה חדשה שאמרה "זאת את ואת לא שולטת במצב ואת מתה מפחד כמו ילדה קטנה ממה שיקרה לאבא שלך וממה שיקרה לך אם לא תהיי בשליטה". הפעלתי את כל האוטומטים שלי בשיא עוצמתם - הייתי חזקה ונחושה ובולדוזרית והרגשתי הכי חנוקה בעולם. חנוקה מפחד ומעצב ומשחזורים של מצבי אי שליטה.
התהליך של אור עם עצמה וההתחברות שלה לצדדים הנוספים בה ושיחה אחת עם חבר שלי, עשו הבדל אמיתי בחיי. החבר הזה היה אהובי והיום אנחנו החברים הכי טובים בעולם. הוא מאסטר והוא דו מיני ועם גברים הוא מרשה לעצמו להלקח עד הסוף ועם נשים הוא אוהב לשלוט. "את יודעת מה זה מאסטר אמיתי?", הוא שאל אותי, "מאסטר זה להיות חופשי, להיות קודם כל אדון לעצמך ולהרשות לעצמך להיות כל מה שאתה, על כל תכונותיך, ברגע שהפסקתי להאבק באגו שלי ובגוד לוקינג שלי, קיבלתי את החופש הזה ומשולט צעצוע הפכתי לשולט אמיתי, בעצמי לפני הכל".
השיחה הזאת נגעה בי עמוק. נזכרתי בכל המסע הזה שעברתי עם עצמי, התבוננתי בכל המקומות בהם אני לא מרשה לעצמי להיות הכל, בכל המקומות בהם הגוד לוקינג שלי גורם לי לוותר על מי שאני, במקום לתת לעצמי חופש. הפרפקציוניזם, שלא פחות משהוא מקדם אותי, מפריע לי להגשים חלומות, הצורך להיות חזקה גם כשאני מרגישה הכי חלשה, הפחד מלבכות, הפחד מלבקש, הפחד מתלותיות, הפחד מהזדקקות. כשהבנתי הצלחתי סופסוף לבכות, הצלחתי לבקש, הרגשתי בנוח עם להעזר ולהתכרבל ולומר כמה אני מפחדת.
וכמה שחשבתי שהנה סופסוף אני באמת מבינה אותי, הייתי זקוקה לעוד צעד אחד כדי להבין. החלטתי שאני נלחמת באגו, שהוא לא ישלוט בי יותר, שאני מוכנה לוותר עליו, שאני לא זקוקה לו יותר
והבאתי את כל התובנות האלה לאור. ורק אחרי ששיתפתי והסברתי, פתאם ראיתי ש... נכון, כמה מפתיע, גם למאבק הזה אני מגיעה מתוך אגו. כמה מלא אגו לומר "אני אנצח את האגו שלי", כמה ממקום של כיבוש, גאוותנות ומאבק.
אגו הוא דבר חשוב ביותר. אגו מגן עלינו ועוזר לנו לשרוד. אגו לא צריך לחסל/לכבוש/לנצח. לאגו צריך לתת מקום בטוח ולשמור אותו בגודלו הטבעי. כשהוא גדול מדי, זה מצביע על פחד. אגו צריך להרגיע, לומר לו תודה על התפקיד שמילא בחיינו, לומר לו שבוודאי עוד נזדקק לו פעם ולבקש ממנו להשאר ולהרגיע אותו שזה בסדר, הוא יכול להצטמצם, אנחנו בטוחים, אנחנו לא זקוקים לו בעוצמה של חומת 2000 קילומטר, שזה בסדר אם הוא ישאר בגודל של תמרור.
התובנות האלה הגיעו לשיאן ביום ההולדת שלי, מה שאור עברה בימים האחרונים רק חיזק אותן.
אני מתחילה במסע של לקבל את עצמי על כל צדדיי, מסע שבו אצטרך לוותר על אגו וגוד לוקינג.
אני לא רוצה לעשות את זה באמצעות תהליך הפוך של להשלט, זה מיותר בעיניי. המסע הזה מתחיל בהתבוננות עמוקה בעיניים שלי, במראה וירטואלית, שתאמר לי: "זאת את על כל צדדייך: אשה וילדה, חזקה וחלשה, בטוחה ומפוחדת, מעניקה ונזקקת. שלמה".
הבלוג הזה הוא הצעד הראשון בויתור על הגוד לוקינג שלי בעיני עצמי וגם בעיניכם, הקוראים שלי.
קשה לי לכתוב אותו יותר מאלף תאורים פלסטיים ופורנוגרפיים של סשנים, אני כותבת ומרגישה את הפחד צף עולה - מה הם יחשבו? איך אמשיך להיות שולטת כשהודתי בפני עצמי ובפניכם שיש בי גם ילדה מפוחדת? איך השפחה שלי תרגיש כשגבירתה הודתה בכזה דבר? וכמה שהפחד קיים, כך גם הידיעה שזאת הדרך הנכונה לי ושבלי המסע הזה אהיה חסרה.
לפני 17 שנים. 18 במרץ 2007 בשעה 8:14
