פתאם כל כך הרבה כאבים...
אור לקחה חופשה, להתעשת, לעכל, לחזור לעצמה. אנחנו מדברות, אבל לא מתמודדות עם זה ביחד.
איזה כאב זה לדעת שאדם שאתה אוהב כואב ואתה לא יכול באמת לעזור.
וארוס... משונה לי אפילו לכתוב עליו, זה כמו לקחת את כל הכאב שלו ולשם את עצמי במרכז הסיפור.
לא היינו חברים בשנתיים האחרונות, אבל הוא היה מסוג האנשים שנכנסו פעם לחייך ואתה שומר להם מקום בלב לנצח, מחכה לרגע הנכון לחדש את הקשר, תמיד אוהב אותם בלבך.
היינו חברי נפש, ידענו הכל אחד על השני, עד שהקשר ניתק מסיבה לא ברורה. בשיחה האחרונה שהתקיימה לפני מספר חודשים צחקנו - התחלנו להתווכח מי אשם בכך שהקשר ניתק. הוא אמר לי שהתרחקתי והוא לא רצה ללחוץ ואני שאלתי על מה הוא מדבר ושמעולם לא היתה לי החלטה להתרחק. הוא היה חבר שלי ושל בעלי, כשעברנו דירה לפני שלוש שנים הוא עזר ובא וסחב ולקח והחזיר וסידר, מין חבר-אח כזה. הזמנתי אותו לבוא אלינו עם זוגתו, הבטחנו לחדש את הקשר, הספקתי לומר שאני כל כך אוהבת אותו כחבר וכאדם ושאשמח תמיד לעזור ופתאם זאת השיחה האחרונה.
ובלי קשר אליו, הייתי שקועה כל כך בחיי בחודשים האחרונים שהתרחקתי מרב חבריי, חוץ מאלה שהתעקשו עליי והמשיכו להתקשר ולהתעניין ולדאוג ולקבוע פגישה אפילו בשבע בבוקר כדי לא לפספס ופתאם התחושה הזאת שהזמן כל כך קצר ושאף אחד הוא לא לנצח ומצד אחד רצון להתקרב הרגע ומצד שני, המחשבה הזאת שלדבר איתם כרגע זה בעיקר להתבכיין על המצב ועל בתי אבות וסידורים וטיפולים וכאבים ואני מעדיפה להמנע ולחזור לקשר כשיהיה לי גם מה לתת.
בשבוע הבא אטוס שוב לתאילנד, בפעם השלישית. אני מחכה לשלווה שעוטפת אותי ברגע שרגלי דורכת במדינת החיוכים הזאת. מצפה לימים ללא בתי אבות, עם ריחוק מכל הכאבים, הפיזיים והנפשיים.
שקט. זה החלום שלי. שקט אמיתי.
לפני 17 שנים. 21 במרץ 2007 בשעה 11:04