זהו, יום אחרון לפני הטיסה. המזוודה כבר ארוזה, ספרי הטיול כבר חרושים, העוזר מצחצח את הבית וגור החתולים החדש שלי, שוש, שהצטרף רק בשבת למשפחה, מקבל מיליון וחצי נשיקות פיצוי על זה שהוא עוד לא הגיע וכבר אני נוטשת אותו. מזל שיש מי ששומר לנו על הבית ועל שלושת החתולים והכלב ואוהב אותם כמעט כמונו.
וריח אביבי בחוץ ובנשמה והתחדשות והרגשה חגיגית של משהו חדש וטוב שעוד מעט ואולי יקרה.
מין התחלה חדשה ולא ברורה שממלאת אותי בתחושה שהאביב הזה יביא איתו התחדשות ושמחה והמון אהבה.
ומחר בעשר וחצי המטוס לתאילנד. יומיים ראשונים בבנקוק, ארבעה ימים אחרונים בקו סאמוי ובאמצע - מה שיתחשק לנו, אולי הונג קונג, אולי עוד מתאילנד - לאן שתיקח אותנו השמש ומצב הרוח.
ובשבע בערב מחר - כרוניקה של מריבה ידועה מראש. אני עומדת ליד כל המזוודות שארזתי בעצמי ושלא הכנסתי בהן אף מתנה מאף אחד לאף אחד ועורכת תחקיר לשיחיה: לקחת רשיון בינלאומי? לקחת דרכונים? לקחת כסף? והוא: שכחת בטח לארוז את ה... ומה עם ה...? ואני מתעצבנת ואומרת לו שבפעם הבאה יארוז בעצמו ושאני שונאת שהוא נזכר בשנייה האחרונה והוא ממלמל: "אני בטוח ששכחתי משהו" ואני מתעצבנת יותר ואומרת שבגללו בטיסה השנייה, מירדן לתאילנד, נתקע במושבים שבאמצע, כי שוב נאחר והוא שואל למה אני תמיד עצבנית לפני נסיעות ואני צועקת שזאת השאלה הכי מעצבנת בעולם ולמה הוא תמיד עובד עד השנייה האחרונה. ו-15 שעות אחר כך, כשהאוויר החם והלח של תאילנד כבר נכנס לנו לקצב הנשימה, שקט, שלווה ומי בכלל זוכר את המריבה הזאת.
הפצרתי באחותי לא להתקשר אליי אלא אם יהיה מקרה חירום אמיתי (ולא, זה שהרופאה רוצה מסמך שנמצא בבית האבות זה לא מקרה חירום, הסברתי לה אתמול כשהתקשרה אליי בהיסטריה לפתור לה את הבעיה), אור תחליף אותי בביקורים אצל אבא שלי, אבא שלי יודע שיהיה לו כיף עם אור, בעבודה שלי ערוכים לקבלת פניות במקומי וזהו - סיכוי אמיתי לשקט ושלווה.
אני טסה עם הלפטופ, אור ואני נחסוך עשרות שקלים בשיחות באמצעות הסקייפ ואם ישאר זמן אבוא גם להציץ כאן ואם לא יצא לי, אז כבר עכשיו - חג שמח ומאושר ומלא אהבה לכולם.
לפני 17 שנים. 28 במרץ 2007 בשעה 10:01
