אחרי שעיצבנו אותי כל היום, נפגשנו לכירבולים. מתחבקות, מתלטפות, עושות נעימים ואני לא נרגעת.
"תשמעי ממי, רק משהו אחד ירגיע אותי, אני חייבת לקנות משהו ומהר", אני מסבירה לה את שיטת בליסנה להרפיה עמוקה.
"אוקיי מותק, מה את רוצה לקנות?", היא שואלת בתדהמת מה. "זה באמת משנה?.", אני עונה מופתעת לא פחות.
אני מושכת אותה מהמיטה כולי נחישות וסוחבת אותה לשינקין. עוד סבון אחד מללין או מסבון של פעם והארון שלי כורע תחת הנטל.
פתאם אנחנו שמות לב לחנות מתנות חדשה שלא הבחנו בקיומה. היא מודדת שעונים של גס, אני מריחה בשמים ואז המוכרת מתלבשת עליי ומסבירה לי על הסדרה החדשה שיוצרת זאת שהיתה פעם הילדה בסרט "הקיץ של אביה". הכל מחומרים טבעיים. אני מזליפה בושם בריח ים והריח כבד מדי. בסוף אני קונה פותחן מדליק בצורת פרצוף והאשה מסיעה אותי הביתה. בדרך אני מתחילה לרחרח את היד שלי ולקבל חצי אורגזמה מהריח. הכבדות של הריח מקודם התחלפה בריח משכר ומהמם. זהו. התאהבתי בבושם. היא צוחקת כשהיא רואה את תנוחות ההסנפה ומחזירה אותי הביתה. אני מחליפה לבגד קליל ונעים, מרחרחת את היד, מסירה איפור, מתארגנת עם הספר ואז היא מצלצלת: "אל תחליפי לפיג'מה, אני באה להביא לך משהו ששכחתי באופנוע". היא מגיעה עם אריזת מתנה מקסימה ובתוכה הבושם. החיוך שלי נמרח על כל הפרצוף: "השתגעת? זה לא זמן לבזבז כסף". היא פשוט מטורפת. אנחנו מחליטות לנהל את הויכוח כשנהיה בפרטיות.
כשהיא יוצאת אני מזליפה על עצמי מהבושם גם מאחורי האוזניים ובמחשוף ובשאר הערב אני ממשיכה להסניף, להשתכר מהריח ולמלמל לעצמי: "בחיי שהיא מטורפת".
לפני 17 שנים. 4 ביוני 2007 בשעה 5:40