עשרה קבין (או משהו) של חרמנות ירדו אתמול לעולם ושתינו הרגשנו שכולם נפלנו ישר עלינו כמו איזה סקאד מכוון היטב, בלי אף גאידמק שישלח אותנו לאיזה אוהל הצלה ומופעי בידור אלטרנטיביים. כן כן, לפעמים נדמה שהעולם מסדר את עצמו כדי לדאוג שהכל ילך הכי נפלא ומרגש וסקסי ו... זה מה שקורה כשאשתך מקפידה להדליק נרות שבת, כנראה, או משהו אחר ובקיצר - בסוף המסיבה היינו חרמניות בצורה שכבר היתה מסוכנת לשלומנו.
עלינו על האופנוע והבהרנו אחת לשנייה שהפעם אין זמן למקלחות ארוכות, כל אחת מאיתנו קופצת למקלחת מטכ"לית, שתי דקות של מים-סבון מים והופה למיטה.
פעם הייתי טיזרית חסרת מנוח. הקשר עם אור הפך אותי לתמה וברה, שלא מבינה מה זה פלירטוט גם עם תרגום בבילון צמוד. אבל אתמול זה שוב התעורר ובצורה קשה. "תגידי ממי, אכפת לך שנעשה עצירה לרגע בדרך למשחק מקדים נוסף?", שאלתי. ראיתי את התמיהה בעיניה. "רק עוד משחקון קטן, תגידי לא בא לך לגרום למישהו להזיל קצת ריר?". בא לה, בטח שבא לה. ישר חשבנו על חברנו ל'' (שם בדוי אם לא הבנתם), שעובד בשעות הלילה במשרד שחלונותיו זכוכית שקופה, הפעורה לרחוב.
לאור ולי יצא לדבר כבר כמה פעמים בעבר על ל'. הוא חמוד אמיתי ובעבר היה לי ולו מיני סשנון שאני הפסקתי מכל מיני סיבות טכניות. שנתיים וחצי שלא שלטתי בגבר ופתאם החרמנות הופנתה גם לשליטה הזאת. אור אמרה לי שאין לה בעיה שאסשן אותו כשהיא נמצאת, כי ל' הוא חבר שלא ינסה לעולם לחתור תחת הקשר שלנו.
נכנסנו ללשכתו, הוא היה לבד. הסרנו את הקסדות ולא חיכינו שנייה נוספת: "תקשיב ל' מותק, החלטתי להשתמש בך קצת כצעצוע שלי מפעם לפעם. משהו חד פעמי כזה פה ושם", הודעתי לו.
ל' הביט בי המום והודיע חגיגית "וואייי אני מת, די אל תעשי לי את זה, אני מת".
"לא למות", ציווינו בשיקול דעת שרק חרמנות מסוגלת להוביל אליו, "צא מהשולחן ובוא לברך אותנו כראוי". ל' קולט מהר. הלכנו לכיוונו והוא הלך לחלק אחר של המשרד, אותו ניתן לראות קצת פחות בבירור מחלון הזכוכית. "עכשיו תאמר לנו שלום כמו שראוי", ציוותה עליו אור ול' קלט בצ'יק וחצי והשתטח אפיים ארצה והחל ללקק את רגלינו. "סופסוף ליקוק ראוי היום", הודעתי לאור, "הוא בהחלט יודע את העבודה". "אהה.. אבל אני בעבודה", מלמל ל' מתנשף. "וזה צריך לעניין אותנו?", שאלנו יחד ודחפנו את ראשו שוב לכפות רגלינו. במקביל בדקנו היטב שאף אחד לא מתקרב למקום. כשאפשרנו לו לקום לבסוף, הוא המשיך במלמולי "אני מת" ו"אל תעשו לי את זה עכשיו באמצע העבודה". בשלב כלשהו נענינו לתחנוניו, הרשנו לו לקום וצייוינו עליו להביא משהו שנוכל לאפר בו. ל' פתח את פיו ללא היסוס, שנאפר בתוכו. גם במשימה הזאת הוא עמד בכבוד.
"תקשיב מותק", אמרתי, "לא שלטתי בגבר שנתיים וחצי ואני צריכה צעצוע לרגעי הקריז. אתה תצטרך להיות צעצוע מצטיין, אתה מסוגל לזה?", הוא נשבע ביקר לו שהוא מסוגל. "יופי, אז פשוט תחכה לקריז הבא שלי, יהיה מתי שיהיה". בנתיים נהנינו לצבוט לו את הפיטמות ולראות אותו מתפתל בחן. להפתעתי, אור נהנתה מהמשחק לא פחות ממני, כך שהחלטנו שכשהקריז יבוא, נשחק בו שתינו יחד.
לפני שיצאנו אמרנו לו: "ביי צעצוע ומאחר והיית במצב של מיסטול מהפקודות שלנו, אנחנו עוד לא מקבלות את תשובתך כסופית. אתה תתן לנו תשובה כזאת מחר, כשתהיה במצב שפוי וכדאי שזאת תהיה תשובה שתרצה אותנו, אה ו.. מותק? אל תשכח להתרכז בעבודה אחרי שנצא".
השארנו אותו שם, יצאנו צוחקות, עשינו מקלחת בזמן שיא, עינגנו אחת את השנייה עד דלא ידע והיינו ממש רחמניות כשהחלטנו לא להתקשר אליו לתת לו לשמוע. השכנים, לעומת זאת, שמעו גם שמעו.
לפני 17 שנים. 9 ביוני 2007 בשעה 10:31
