שטויות שאי אפשר לכתוב בשום מקום אחר

חודשים של אושר וחקירה עצמית והתנסויות שונות טובות אך לא מספיק בדסמיות, הביאו אותי לדאון פתאומי.

כמה פעמים אפשר להתחיל תקשורת רק כדי לגלות שפחות מתחבר והרצון לרצות את עצמו גובר על כל רצון לשים אותי במרכז ?

עייפתי, בוא אלי אתה.

כל מה שאתה צריך להיות הוא פנוי, צייתן, קשוב ועד חצי שעה נסיעה ממני.

בוא.

כאן משחררים את הזכות לפרטיות בבלוג

מפגש חדש טוב, בבית של גבר ונילי, מתחיל בדרך כלל בשיטוט ברחבי הבית, עדיף לבד אבל בדרך כלל מלווה בליווי והסברים של הבחור (כן, הבנתי לבד איפה פה השירותים ואיפה פה זה חדר השינה).

אחר כך הוא מתיישב על הספה ומזמין אותי לשבת.

אבל אני לא מתיישבת, תמיד אני עוד מסתובבת, אפילו אם זה רק בסלון ורק אחרי שהצורך סופק אני מתפנה לסיפוק צרכים אחרים.

תמיד חשבתי שזה נובע מפחד מראשוני או מהצורך להתרגל לסביבה החדשה ולהרגע.

היום אני תוהה לעצמי איך מסתובבת לה טורפת (כמו נמרה) שמגיעה לסביבה חדשה - היא מסתובבת ספק מטיילת בסביבתה החדשה, לומדת את הטריטוריה החדשה, את הפוטנציאל הגלום בכל נקודה, הסכנות שאולי יכולות להפתיע אותה, היתרונות שיש... טוב הבנתם...

אז עכשיו במבט לאחור אני מבינה שתמיד הייתי נמרה.

עפה על עצמי.

אם יש תכונה שחסרה בי (מושלמת עם אנקדוטות) הרי היא סבלנות. 

אני תמיד מסיימת משפטים של אחרים, נותנת פתרונות תוך כדי התלונה, מבינה עוד לפני שהגעת לפואנטה.

גם אין לי סבלנות להתלבטויות. יש אפשרויות, כבר הבנתי את המשמעות וההשלכות של כל אחת ויאללה מקבלת החלטה. כמה זמן זה לוקח? שניה.

גם אין לי סבלנות לחפירות. יש לי קשב אבל אם אומרים לי את אותו הדבר באלף דרכים או מתחילים את המשפט שוב ושוב ושוב רק כדי לחזור על הרעיון אז יאללה סבבה הבנתי אתמול.

גם אין לי סבלנות לחארטה. בואו, כולנו אנשים בוגרים (בגיל לפחות) אז מה זה מאונני מקלדת, פיחסה מה אני פלייבוי או סרט פורנו בדיבוב לעיוורים?

אבל עכשיו אני מגלה שקצת סבלנות יכולה לשרת אותי ממש טוב בעודי מחפשת את הנשלט המתאים ללמוד עליו את עצמי ולשבור עליו את גבולותי.

אבל אין לי כבר סבלנות !!!!!!

מישהו יודע איפה אפשר להשיג קצת סבלנות? 

ההשתלה הזאת בפה שהעזתי לעשות השבוע אחרי שנים רבות של צורך ופחד, אין לי ספק שהיא הגיעה בעקבות התהליך שאני עוברת כשולטת בהתהוות.

הצורך לחוות ולהבין כאב משמעותי על עצמי מבחירה -ללא הצורך בשולט שיכאיב לי (כי אין מצב), בעיקרו, כדי להיות שולטת פיזית טובה יותר ולהבין את ההשקעה וההקרבה של הצד שמולי.

הכאב מורכב מהמון שלבים ורבדים, כך הבנתי, בהתחלה החרדה והפחד וההתרגשות לקראת הטיפול

אחר כך הכאב העצום והמתגבר ככל שההרדמה (ברבים) מתפוגגת.  כאב של כל הגוף, של המוח, של הנשמה עד כדי כך שאי אפשר לחשוב.

36 שעות וכמה כדורי אנטיביוטיקה אחר כך, הקלה, חוזרת לנשום ולאכול ונראה שהכל חלף..

ואז השלב האחרון, הגירוד הבלתי פוסק של ההחלמה שגורמת לי לטרפת חושים.

דײַייייייייייייייי

בדסמ שנוגע בי בהפתעה, שעשיתי היום השתלה בפה והכאב אווו הכאב ואני חרמנית רצח אחרי כמה ימים של מחזור ואני יודעת שאם אני אעשה ביד אז בגלל ההתרגשות וזרימת הדם יכאב לי יותר.

ועדיין מתלבטת אם לעשות ביד....

מה לעשות?

אם כולנו בדסמים, אבל כולנו שונים בצרכים שלנו ולחלקנו אפילו לא נדרש סקס כדי לספק את הצורך הבדסמי שלה/ו, אז מה זה בדסמ?

אני חושבת, ובכיף תתקנו אותי אם אני טועה (אבל לא באמת...), קשר בדסמי הוא המוכנות להכנס לקשר שמערב סערת רגשות עמוקה ומגוונת ובעיקר בלתי פוסקת.

בתקופה האחרונה חשתי:

סיפוק, אושר, שמחה, פחד, אי נעימות, מבוכה, גאווה, יהירות, ענווה, אכזבה, הפנמה, בהירות, שלוה, לחץ, חרמנות, פתיחות, אמונה ובטח עוד כמה רגשות 

בדסמ בהחלט רכבת הרים.

מתארגנת לפגישה הראשונה.

מתח, התרגשות וחרמנות מתערבבים זה בזו, מתחרים על הבכורה.למרות החום שבחוץ יוצאת עם פן מוקפד, כל שערה ישרה ויושבת במקומה.  מחייכת למראה ומסכמת לעצמי שככה אני הכי טובה.

*** היו פה מחמאות מאוד יפות אבל בגלל שהצייתן התלונן ולא העריך את הקריצה למיוחדות שבו, הםוסט נערך ותוקן.. ממשיכה... ***

נכנסת לאוטו, מסתכלת במראה, השיער מבולגן אין שערה שעומדת במקומה. מחייכת למראה ומסכמת לעצמי שככה אני הכי טובה.

הריצוי הכי טוב הוא תודה.

מתארגנת לפגישה הראשונה.

מתח, התרגשות וחרמנות מתערבבים זה בזו, מתחרים על הבכורה.

למרות החום שבחוץ יוצאת עם פן מוקפד, כל שערה ישרה ויושבת במקומה.  מחייכת למראה ומסכמת לעצמי שככה אני הכי טובה.

*** היו פה מחמאות מאוד יפות אבל בגלל שהצייתן התלונן ולא העריך את הקריצה למיוחדות שבו, הםוסט נערך ותוקן.. ממשיכה... ***

נכנסת לאוטו, מסתכלת במראה, השיער מבולגן אין שערה שעומדת במקומה. מחייכת למראה ומסכמת לעצמי שככה אני הכי טובה.