יש לי סיכוי להנצל אני יודעת
#ביקור ראשון בדאנגן
בעודי נגררת מהשיער בידיו של אדוני לעת השעה, מגיעה חברתו ומצליפה בי, בכל הכוח - מספיגה בי את הצחוק שלי המאני והנטרף. הגרירה נעצרת ואני שוכבת על הרצפה לעיניי 30 איש הראש תקוע באדמה ועקב סטילטו תקוע לי בגב מזכיר לי שלפני רגע נשכתי את הרגל הזאת באלימות, ראשי כנוע על ברכו מתחננת לעזרה. סטירה מגיעה, בישבני בפניי, " איזה חמודה" הוא אומר וחוטף נשיכה ברגלו. צחוק נוסף מגיע מגרוניי, כאילו בלתי נשלט אך חלק מהמשחק ונשמע מרחוק. ראשי מגיע לספה הקרובה, הפלאג בישבני מהודק היטב ואני גומרת, בלי מגע.
הסוף היה חיבוק. חיבוק. כמה שזה גדול ממני, חיבוק. מעגל של הרפיה מחבקת וחמה, חיוכים ונתינה. הרעד, הנפילת מתח שאחרי, לוקחת זמן. בוקר כבר ואני לא מצליחה להוריד את האדרנלין. הגוף שלי רועד ולועג לי, אפילו האייליינר נמרח בכל פעם שניסיתי לשים.
שם ולא שם. כל חיי חיכיתי להגיע לתחושה הזאת.
