כבר חודש שלא דיברנו, השולט האחרון שלי ואני.
אני לא ידעתי כמה הנפילה תהיה גדולה מהריגוש הזה, דאגה כל כך גדולה בשילוב תשוקה במסווה של רומנטיקה.. נזכרת בכל דקה בי יושבת על ברכיי מולו עם סיר ומגבת מסתכלת לו בעיניים עמוק עם חיוך ומנקה את רגליו. הייתי חושבת שאכנע לו במיטה, עם הקלות שכך נכנסתי למיטתו, או אפיחו במטבח, בבישול לאדם שכרגע מקבל את הוקרתי. רגע הכניעה שלי היה בשתיקה. כתפיות מושלות מכתפיי, מזכירות לי שרגע קודם לכן נגעו בי כשעוד לא הייתי מוכנה, גב שפוף ברכיית כפופות ועיניים בורקות, והאמת עומדת לידי זקופה- אני כלום לידו. כבר שנים שאני יודעת שכמה ענקית שלא אהיה-אני קטנה וכלום מול העולם. Humility ממלמלת לעצמי בראש. Humility humility humility.
חיוכו מגיע בלי הכנה, הוא תופס לי בשיער ומלטף את לחיי, הסטירה לא מאחרת לבוא- אני לא מנקה מספיק טוב. שעתיים עוברות, כשראשי על ברכו ואני מנקה. השיח נעים ואני שם, מנקה. אני מתגעגעת אליו. הוא היחיד שדיבר אליי ברמה שלי.
הוא (המיועד) עוד יבוא. הרב אומן, המנהל, המגדל ומפתח. והידיים שלי, הקפוצות, יתארכו. משהו בי ישתנה.
