זה לא שאת לא טובה.... ככה הראש שלי אומר לי כל הזמן אבל אין שום דבר שיחזק את המחשבה הזאת, כי לצד הבדיחה הזאת שאני קוראת לה חיזוק עצמי יש מיליון זכרונות של כשלון. השמים קורסים עליי ואני, במקום האדירות שעליי לתת לעולם, מרגישה קטנה ולא יעילה.
אילמלא הייתי מרגישה ככה כבר הייתי ב30 מתחת ל30 בפורבס, כמו שתמיד חלמתי להיות. רוב הנשים שהכרתי, לא יודעות שהן יפות, חכמות, מצחיקות, מעניינות, מלא מילים חיוניות ונהדרות (שתי מילים שלא מתחילות במ!) במ'. כואב לי כל הזמן לראות אותן נכשלות כשהן לא מבינות מי הן וקנאה גדולה בלבי כשהן מצליחות בכל דבר למרות חוסר ההערכה העצמית.
ואז מגיעה אני. נוכחת, חזקה, יפה, אינטיליגנטית, מוכשרת ושמחה, אך מלאת כשלונות וחסרת אמון. אין אמון לא בי, לא באנשים, ועל אחת כמה וכמה לא בדמויות אב. וכשמגיעה דמות אב כזאת, שלה אני רוצה להאמין, היא תמיד זורקת אותי לקרשים. סוטרת לי. מביכה ומשפילה.
דדי אישיוז? אם כל הדדי אישיוז. הבת האהובה על אבא ועדיין, לא מספיק טובה. לפחות לא בשבילי. אני זוכרת שקראתי בילדות מוקדמת שלי על קנאת הפין שפרוייד מדבר עליה, על הכוח הבלתי נגמר בהיות גבר - גבר. אך מעולם לא קראתי על הכוח של אישה. ענווה ונכנעת, חזקה ושברירית. על ניגודים ועל בחירה בקדמה. אין בי פחד או חרדה על העתיד לבוא אך נראה שאין לי ברירה רק לעצור הכל. יש לי רק שאלה אחת שתשובה עליה פשוט תקל עליי:
האמנם/לאה גולדברג
האמנם האמנם
עוד יבואו ימים
בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה
ותלכי בו כהלך התם
ומחשוף ומחשוף
כף רגלך ילטף
בעלי האספסת
או שלפי שיבולים
ידקרוך ותמתק דקירתם
או מטר ישיגך
בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך
וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב
וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן
ונשמת ונשמת
את ריחו של התלם
נשום ורגוע
וראית את השמש
בראי השלולית הזהוב
ופשוטים ופשוטים
הדברים וחיים
ומותר בם לנגוע
ומותר לאהוב
ומותר ומותר לאהוב
את תלכי בשדה לבדך
לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו
מאימה ומדם
וביושר לבב שוב
תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם