והמילים הם כמו גועל על הלחי:
״שולט, הוא מי שקיבל שליטה״
״נשלטת היא מי שנכנעת״
״בדסמ אמיתי נעשה רק מאהבה״
״את חכמה, יפה ומסקרנת אך זה לא יעבוד״
״רוצה להוריד ממך את המגננות לאט לאט״ (האהוב עליי אגב, חצי דקה אל תוך השיחה הוא מספר לי מה הוא היה עושה לי בשירותים. מקסים, באמת.)
ריק.
המילים שלכם ריקות מתוכן ולא נותר לי אלא ללקק את השפתיים ולטעום את המלח. מי אתם אותם אנשים שבאים לרוקן אנשים אחרים עם השאיבת אנרגיה הזאת??
ריק.
כבר חצי שנה אני ריקה מבפנים וכל מילה שלי או של אחר רק מנקה עוד קצת, כמו ניגוב של האצבע בתוך איזה מילקי ישן בגדוד. וכבר לפעמים נראה שהמילים שנאמרות בקול רק מקשות על השירה שלי ומגבירות את הכעס. רק גועל יוצא החוצה ופוגע בלב של כל מי ששומע כי הבנדם השמח ביותר עלי אדמות, גם הוא נכנע לאט ובעדינות. כל פעם מעט. בכל דקה של כאב אני מודה לעצמי, אני שונאת. שונאת את הימים כשהפה שלכם סגור ולא רואים מה שבפנים מסדר ניבים צהור עכור, ובו קליפות של גרעינים, תובנות פשטניות, אני שונאת את הימים שהחיוך שלכם מוסתר כי מאוד מקשה עליי לבוז.
מה כבר ביקשתי קצת נחת משקרים? נחת מאמירות חסרות פשר? נחתמקלישאות שאין להם משמעות?
בתוך הריק שלי אין מקום לשקט. יושבת שם זקנה בתוך בודקה, כמו ברוסיה, במוסקבה, ובכל פעם שמישהו רוצה לשבת על הדשא שם היא יוצאת וצועקת עליו בכל זקנתה ״אין לעמוד על הדשא״ בדרך סובייטית כבדה כזאת. אין שקט מביקורת והפסדים מכעס ודאגה. בתוך הריק שלי אין מקום לאהבה ורצונות. יש רק ילדה קטנה, מודאגת, לא מפותחת והיא צריכה מנוחה.
