הכוונה כמובן, לקול שלי. אני תמיד נשמעתי ונשמעתי חזק אך הגיע הזמן לפתח את הקול הפנימי. תמיד אבא שלי היה אומר:
"לימדנו אותך לדבר אבל לשתוק לא לימדנו."
הוא צודק. להביע את עצמי בקול תמיד ידעתי. אך להביע את עצמי אל תוך עצמי- שכחתי ללמוד. אני תמיד שרה, מביעה דעה, מספרת בדיחה, תמיד נשמעת.
אני בכלל פה רק כדי ללמוד לשתוק כי זו הרי הכניעה הגדולה ביותר שלי, שתיקה. תמיד אני צוחקת עם גברים שמעריכים את הורבליות שלי שיחכו שהם יצטרכו קצת שקט. עוד לא היה גבר (או אישה...) שלא התחנן שאשתוק. הלוואי זה היה כל כך קל- לא להשמע. לשמוע רק אני את עצמי. הלילה, הלכתי למסיבה וכל מה שרציתי זה שיתחילו איתי, לא אמרתי כלום לאף אחד ועדיין כל מה שעשיתי היה את המפגן ראווה הזה של הלהשמע. רקדתי צחקקתי כמו משוגעת ועשיתי מפגן ראווה כאילו אני מינימום העכביש הצבעוני הזה:
אפשר קצת שקט???
