ירושלים של זהב

שלושה רגשות עזים , פשוטים אך כובשים , משלו בחיי : תשוקה לאהבה , תאווה לידע , וחמלה מייסרת כלפי הסבל האנושי . רגשות אלה , כסערות תכופות ועזות , טלטלו את רוחי אנה ואנה , לעתים במישורים לעתים בדרכים עקלקלות , ופעמים אף הביאוני אל גבולות הייאוש המוחלט .

חיפשתי אהבה, קודם כול משום האקסטזה הכרוכה בה: חוויית גוף ונפש כה עזה שלעתים אף הייתי מוכן לוותר על המשך חיי למען שעות מספר של הנאה מחוויות שיא שכאלה . חיפשתי אהבה, גם משום שהיא מזור לבדידות : הבדידות הנוראה המביאה על תודעתנו רטט בעתה כמו זו של העומד על קצה המצוק וכול שרואות עיניו הן תהומות אין קצ שמתחתיו . חיפשתי אהבה , לבסוף , משום שההתאחדות שבאהבה אפשרה לי לחוות משהו מאותה שלמות מיסטית נדירה שאנשי דת ומשוררים כה מרבים לדבר עליה . לאהבה שכזו , על מגוון צדדיה , השתוקקתי כל חיי : וגם אם הדבר יישמע טוב מדי עבור בן תמותה , נדמה לי שבסופו של דבר גם מצאתי אותה והגשמתי אותה. 

ברגש ובלהט לא פחותים חיפשתי דעת . רציתי להבין את לב האדם . רציתי להבין את סדר היקום ואת מהלכי הכוכבים . גם ניסיתי לעמוד על החוקיות המתמטית אשר מושלת בטבע וקובעת את הסדרים הקבועים שמעבר לתופעות המשתנות . מכל אלה , בהבנת נפש האדם וחוקי היקום - משהו בהחלט מימשתי . 

האהבה והדעת , עד כמה שהצלחתי להשיגם ולממשם , השיאו אותי לאושר עילאי . אבל הצער והחמלה לסבלות האדם הטיחו אותי חזק אל קרקע המציאות . זעקות הסבל והמצוקה של בני אדם מהדהדות בליבי וקורעות את נפשי . ילדים מוכי רעב , קרבנות של אלימות ודיכוי פוליטי , זקנים עריריים שנזנחו על ידי ילדיהם כנטל מיותר , סבלות המלחמה והעוני - כל אלה מבזים את האדם ושמים ללעג את האידיאל של חיי אנוש כפי שראוי היה שנחיה אותם . כל כך הייתי רוצה להקל על סבלות האדם , אך איני יכול , ומכאן - גם סבלי שלי . 

אלה היו חיי . חיים ששווה לחיותם . ואילו ניתנה לי הזדמנות נוספת , בשמחה הייתי חוזר ושב לחיותם כפי שחייתי אותם .

(לא נגעתי בטקסט המקורי, אם תרצו אני אשמח לשמוע מה חשבתם עליו)

(ברור לי שזה לא נגמר אבל זה מתחיל להראות אופטימי)

אני חזק ברשימת הקריאה המפוארת שקיבלתי מהמרצה שלי. זה פחות או יותר מה שאני מתעוררת איתו ומה שאני הולכת לישון איתו. במקביל אני באחד מהתקפי הדיכאון הקשים שהיו לי בשנתיים האחרונות. התחיל פחות או יותר שבוע לתוך חופשת המבחנים ואני מקווה שייגמר בקרוב כי באמת שנגמר לי הכוח. 

(כן, זה הולך להיות אחד מהפוסטים חסרי המיקוד שלי. ממליצה לא לקרוא)

הפגיעה המינית שעברתי בהודו מחלחלת בסדקים. מרעילה כל דבר טוב. אני מטורגרת מהכל. לא יודעת למה אני בכלל כותבת את זה, מה זה עוזר בכלל. 

אני מחכה לפורים. יש את המסיבה השנתית הקבועה בירושלים. עם אנשים שאני אוהבת ומותר לי לבכות בלי הפסקה. 

העולם לא הולך למקום טוב ממה שאני רואה. כל האייפשטיין והמשטר האיראני והבחירות שמתקרבות אלינו יוצרים חרא מיוחד ביחד. זה לא שאם היה רק אחד מהם זה לא היה מגעיל. זה היה מגעיל ואפילו מגעיל מאוד. 

אני מסתובבת במעגלים ולא מצליחה להבין לאיפה אני אמורה להתקדם. 

ואני גם אסביר למה. כתבתי פוסט נפלא נפלא רק תתנו לו צ'אנס (לדעתי האישית) אבל פרסמתי אותו באמצע הלילה אז חשיפה מחורבנת. קיצר מי שאוהב את הסיפורים שלי כתבתי פרק חדש בסאגת המרתף תנו לי בלייקים תודה רבה שבת שלום 

טריגר אלימות כנראה 

******************

אני אוהבת את הרגעים היפים האלה. דקה לפני השבירה. אני מסתכלת עליו ומסמנת לו שאני רוצה להישאר איתה לבד. הוא מחייך ומעיף אותה מהרגיל שלו. היא עפה כמו בובת סמרטוטים, זה חמוד האמת. הוא קם, מנשק אותי ועולה למעלה. בזמן שהיא מנסה להיזכר איך מזיזים את הידיים והרגליים אני נעמדת מעליה ומניחה את רגל ימין על הפרצוף שלה. הנשימות הקצרות האלה, אני אוהבת. 

אני מחכה, לא זזה. אלו רגעים שאסור לפספס. צריך לצוד את הסדקים הקטנים ולאט לאט להרחיב. אחרי כמה זמן היא מנסה להזיז את הראש שלה אז אני צוחקת בקול בזמן שאני נותנת בעיטה עסיסית לאף שלה. נשמע רעש נחמד כזה, אולי הוא אפילו נשבר. היא לא מעיזה לצרוח אז היא רק בוכה עם דמעות, בלי קול. אני דואגת טיפה יותר חזק ומחכה. הסוד הוא לא לדבר. 

אחרי עשר דקות (מדדתי זמן, לא נולדתי אתמול) אני מורידה את הרגל. היא מיד מתקפלת ומכסה את הפנים שלה בעזרת כפות הידיים. הבכי קצת יותר חזק, אם הייתי סופרת הייתי קוראת לזה מייבבת אבל אני בסך הכל פסיכופתית שנהנית מלשבור נשים אומללות. 

אני מתיישבת לידה ומלטפת לה את השיער.

"זה בסדר, אני פה."

היא מרימה את המבט עם הבעת פנים של ארנבת מבוהלת. אני לובשת את ההבעה הרכה שלי, יש לי מנעד רגשות לשימוש. 

"א... איה.... אח האף שלי."

אני מעבירה אצבע עדינה על הלחי. "ששששש, זה בסדר. את גיבורה אמיתית."

הנשימות שלה נרגעות. עמוקות יותר וארוכות יותר. אני מעבירה את היד אל הבטן ומלטפת בתנועות סיבוביות. היא נאנחת, לדעתי באופן לא מודע. לאט לאט אני ממשיכה ללטף. הגוף שלה נרגע והיא מתיישרת לאט לאט. היא שוכבת על הגב ועוצמת עיניים. מעניין על מה היא חושבת עכשיו. אני נשכבת לידה וממשיכה ללטף את הבטן ואת צדדי הגוף לסירוגין. אני גונבת לשנייה ליטוף קטן באיזור של הכוס והיא נדרכת. אני חוזרת ללטף את הבטן לפני שהיא מספיקה להביע מחאה.

היא פותחת עיניים. "אני... בבקשה..."

אני ממשיכה ללטף. "בבקשה מה?"

היא מסמיקה בטירוף. "את יודעת מה, את עושה לי בכוונה."

"בכוונה? מה כבר עשיתי. קצת ליטופים שיהיה נעים ונחמד. את מעדיפה מכות?"

הידיים שלה נשלחות ישירות אל הציצים. "לא לא הכל בסדר אין צורך במכות גבירתי."

אני צוחקת צחוק קטן. "אם לא צריך אז לא צריך. את תהיי ילדה טובה?"

היא מהנהנת במרץ. אני מפסיקה בבת אחת את הליטופים. "תוכיחי לי."

היא מכווצת את הגבות. היא כזאת חמודה כשהיא חושבת. היא מתרוממת ונשענת על המרפקים. אני מושכת לה בשיער ולאט לאט הפה שלה מתקרב אל הכוס שלי. באמצע הדרך אני כבר מפסיקה לכוון אותה והיא מוצאת את עצמה עם הפרצוף בתוך הכוס שלי. היא מרימה אליי את המבט עם סימן שאלה ענק בעיניים שלה. אני מניחה את היד שלי על הראש שלה. "אני ילדה טובה?"

היא מורידה את העיניים ומסתכלת על הכוס שלי. "אני לא חושבת שאני מסוגלת."

אני דוחפת לה את הראש. "אני לא זוכרת ששאלתי אותך."

בחמש השניות הראשונות היא לא עושה כלום. אני רק ממשיכה להחזיק את הראש שלה שיישאר איפה שהוא אמור להיות. אחרי ההלם הראשוני אני מתחילה להרגיש את הלשון שלה מגששת החוצה. אני כבר נשענתי על הקיר אז יש לי קונטרה לתת לה אבל אני מחכה בסבלנות בשבילה. הלשון שלה מגששת ברחבי הכוס שלי והיא מנסה למצוא את הדגדגן. אני משתמשת באוזניים שלה ומכוונת אותה למקום הנכון - כמו ג'ויסטיק. 

אני יכולה להמשיך לספר לכם על איך היא ירדה לי אבל זה פחות מעניין. מה שיותר מעניין זה מה שקרה אחר כך. אחרי שעה בערך והרבה גמירות נחמדות מאוד שלי והפרצוף שלה שמרוח כולו במיצי כוס אני מנתקת את הראש שלה מהכוס. היא נושמת עמוק וחזק. אני מתכופפת קדימה, היא שכובה על הצד. המבט שלה מזוגג ואני שולחת יד אחת אל הפטמה שהכי קרובה אליי. היא מתקשתת לאחור וצורחת. אני משחררת והיא מסתכלת עליי בכעס. "יא בת זונה אמרת לי שאם אני אהיה ילדה טובה לא יהיו מכות."

אני מניחה את הברך שלי על הבטן שלה, לוחצת קצת ומסובבת את שתי הפטמות בבת אחת. אני משחררת את הפטמות, מוסיפה את הברך השנייה לאיזור הצלעות ומתחילה לתת סטירות. אחרי 10 סטירות בערך אני מפסיקה ועוברת אל הכוס שלה. הצביטה שם מפיקה קולות מספקים מאוד לשמיעה. קצת חייתי הייתי אומרת. תוך כדי שאני צובטת לה את הכוס אני שולחת את היד השנייה אל הצוואר שלה ומתחילה לחנוק. אני משתמשת בצידי הצוואר, איפה שעוברים העורקים והחמצן למוח. הסוד הוא לעשות בשני הצדדים אבל בתור התחלה אני עושה רק בצד אחד. אחרי שנמאס לי מהצרחות אני משחררת את הכוס ומתיישבת עליה. הידיים שלי סביב הצוואר שלה. העיניים שלה פתוחות ומסתכלות רק עליי.

"יפה, אני רואה שהשגתי את כל תשומת הלב שלך אז בואי אני אסביר לך משהו. את אולי חושבת שלהיות ילדה טובה אומר להימנע מכאב אבל אם את הילדה הטובה שלי את תסבלי מכאב בשבילי. יש כמה סוגים של כאב, את עוד תלמדי."

היא יורקת עליי. אני מחייכת ומתחילה לחנוק אותה. בזמן שהיא לא נושמת גם אני לא נושמת. היא מתפתלת מתחתיי כמו תולעת או דג מחוץ למים. אני מפסיקה. 

היא מתנשפת. "בת זונה. את פשוט בת זונה."

אני לא אומרת כלום. רק מחייכת ומחזירה את הידיים שלי אל הצוואר שלה. 

"לא סליחה לא התכוונתי סליחה אני אהיה ילדה טובה בבקשה לא לחנוק אותי-"

כמובן שאני חונקת אותה. הפעם אני עושה את זה הרבה יותר קצר. היא משתעלת בטירוף כשאני מסיימת. 

אני מתרוממת וצועדת חמישה צעדים גדולים. אני מסתובבת ונוקשת באצבעות. "בכל פעם שאני אנקוש באצבעות את תבואי לעמוד על שש צמוד אל הרגל שלי, ברור?"

היא מהנהנת. אני נוקשת באצבעות והיא מתחילה להתרומם. אני מצקצקת בלשונית וצועדת אליה בזריזות. הבעיטה הפעם התלבשה לה על הצלעות יפה, בטוח יהיה כחול אחרי זה אם לא שחור אפילו. אני מסתובבת ונוקשת באצבעות עוד פעם. היא מהססת הפעם. "אסור לך לעמוד, רק לזחול. על הבטן."

היא גוררת את עצמה אליי ונעמדת על שש. אני מסדרת אותה שתהיה בדיוק בכיוון שאני עומדת ככה שבית השחי שלה יהיה צמוד לרגל שלי. אני הולכת לצד השני של החדר ונוקשת עוד פעם. היא נאנחת ונשכבת על הבטן. לוקח לה יותר זמן אבל היא מצליחה. אני ממשיכה עוד פעם, פעמיים, חמש פעמים. בפעם העשירית היא כבר לא מצליחה להתרכז בי ופשוט קורסת אל הרצפה. אני חוזרת אליה ודורכת לה על הראש.

"תזכרי טוב טוב את המקום שלך. את יודעת מה יהיו ההשלכות אחרת."

כנסו דחוף בהוללללללל 

באחד מהפוסטים של לוטוס (לפני חודש אולי? אני חושבת שקראו לו נשל הנחש אבל אני לא זוכרת ואין לי כוח לבדוק) היא סיפרה שלפי לוח השנה הסיני נגמרת עכשיו שנת הנחש ומתחילה שנת הסוס (תרגישו חופשי לתקן אותי בתגובות, אני עייפה וטיפ טיפה מבוסמת). קיצר איפה הייתי אה כן - בתואר השני החמוד להפליא שלי. אני בתקופת מבחנים שזה אומר שאני סוגרת פינות בעבודות להגשה (נשארו לי שלוש שכנראה אני מגישה אחת ביום חמישי ונראה לי ששבוע הבא אני אתן עבודה טובה גם). 

אני נפגשת עוד יומיים עם המרצה שאני החלטתי שהיא תהיה המנחה שלי לדוקטורט, היא עוד לא יודעת את זה. אני חושבת שאני מצליחה להפגין פוטנציאל מולה שזה מה שמעניין אותה. היא חכמה ונבונה ולא עפה על עצמה, שילוב בלתי אפשרי באקדמיה. 

מה שכן, כבר אין לי את תסמונת המתחזה בתואר. אני יודעת שאני שם בצדק, אני מסוגלת ועם מיומנויות למידה וכתיבה טובות. יש לי מה ללמוד. הרבה מה ללמוד. בעיקר אני צריכה לשחרר את הראש של תואר ראשון שזה כזה להגיד רק מה שהמקורות שלי אומרים כי מה פתאום שאני אגיד משהו משל עצמי. מותר ואני אפילו נדרשת להציע קריאה משל עצמי. אפילו יותר מקריאה של טקסט, אני צריכה לתת לקול שלי מקום. זה מטורף ומצמיח, נראה איך זה יתקדם.

אני הולכת לדהור קדימה בכל הכוח

אור ואהבה ❤️ 

יעל

היום הייתי במקום השמח שלי - הספרייה הלאומית.

(הספקתי חצי מעבודת סיום קורס די מורכבת, אין להשוות בין הפרודוקטיביות בבית לבין הפרודוקטיביות שם. טירוף.)

אומרת למרצה (האמריקאית עד מאוד) -

We don't do pc here

(עזבו הקשר זה לא באמת משנה)

הצלחתי לגרום לפסיכולוגית שלי לכתוב לי שהיא דואגת לי.

ואיך אתם התחלתם את השבוע?