ירושלים של זהב

טוב אז ככה, עדיין אין לי נהג למסיבה של דורה.

דרישות התפקיד: לא דתי (אני מעוניינת שתאספו אותי בשבע וזה עדיי שבת אז בעיה שלכם.

לקחת אותי ליום שופינג בתל אביב ביום שישי הבא גם לי וגם לך (door to door)

לבוא בשעה שבע בערב ביום של המסיבה אליי הביתה, לחכות לי בחוץ או להיכנס (תלוי בחשק שלי) ולהחזיר אותי מתי שאני אגיד. (שוב - דלת אל דלת)

הכי חשוב, מי שבא אליי בציפייה שאני אתן לו משהו - לא יקרה וביי.

חוץ מזה שנגמר לי המנוי היום וזה ממש עצוב.

אין לי פלאפון עד ליום שלישי אז מי שמחפש אותי בטלגרם אני לא שם.

אז היום ביקשתי הסבר לגבי מה זה דאנינג-קרוגר.

הנה ההסבר שקיבלתי: דאנינג-קרוגר הוא האפקט הפסיכולוגי שבו אנשים עם ידע מועט חושבים שהם יודעים את כל מה שצריך ומדברים בבטחון עצמי ובפסקנות שאנשים שיודעים הרבה לא יכולים לדבר בה מכיוון שהם יודעים כמה הם עוד לא יודעים.

ואני לא יכלתי שלא לחשוב על כל האנשים שקראו לעצמם שולטים בעבר שלי. יש לי המלצה אחת לנשלט.ת המתחיל.ה. אם מישהו טוען שהוא יודע מלא, תברחו. זה לא שאין פה אנשים עם ניסיון, הם פשוט לא מנפנפים בו. 

או איך שזוטי משחקי הרעב אמרה את זה.

אני רוצה נהג, מירושלים למסיבה של דורה ובחזרה. מוצש 19.6. לפנות אליי רק בהמלצות. מי שמזיין לי את השכל על מה אני אעשה לו לא יקבל את המשרה. המשרה היא להסיע הלוך חזור.

אם אתה נשלט ומעוניין בי אז יש לי דבר אחד לאמר לך. אני קובעת הכל. ואם אתה לא מופיע או מאכזב אותי אז תיחסם. נמאס לי מנשלטים שמבזבזים לי את הזמן.

אני רוצה לראות משחק של הפועל. למה כל מה שרואים בשידור המשולב הוא משחק של הזונות מתל אביב ומחולון? ועוד יש להם ערוץ משלהם. זונות.

אז מסתבר שאין אפשרות שגם הגוף שלי וגם הנפש שלי ירגישו טוב בו זמנית. אז אני חולה:(

#כוס_תה_למיטה_שלי_עכשיו

נכון כשתמיד רוצים לספר סיפור אז מתחילים בהתחלה? אז אני לא בטוחה שאני יודעת מה ההתחלה פה.

בלילות האחרונים אני חוזרת לבעיות השינה שלי. זה סימפטום מאוד מרכזי של הדיכאון שלי. אולי זאת ההתחלה שאני מחפשת, התחושה הריקנית הזו. הפעם הראשונה שאני זוכרת בבירור את בעיות השינה שלי הייתה בשנת 2014. זה היה בקיץ שחיפשו את החברים של אח שלי הקטן או כמו שאתם מכירים בשם "שלושת החטופים". הייתי בצבא וביום שלישי בערב השמועות השתוללו ברחבי הארץ. 

כמה ימים אחרי זה הייתי בשבוע שמירות של המפקדה. עליתי לשמירה בשמונה בערב בבונקר עם חברה טובה שלי. היה איזה סיפור דיבילי עם איזה אפוד, לא משנה. אני התפוצצתי מעצבים על הסיפור של האפוד והתחלנו לעשות סיבובים סביב הבונקר. אחרי שתי דקות החברה שלי כבר לא יכלה לשמוע אותי מדברת על האפוד המטומטם הזה והתחילה ללכת יותר מהר ממני. הלכתי לאט ומצאתי חלקת דשא עם נוף באמת אחד היפים שראיתי בחיי. אז התיישבתי. ואני באמת לא יודעת כמה זמן ישבתי שם אבל שמעתי את החברה שלי הולכת וצועקת את השם שלי. וכתבו לי בוואטסאפ לשאול איפה אני. ואני? אני בהתחלה הוצאתי את המק פורק. ואז הכנסתי את המחסנית למקום שלה. ואז הכנסתי את הקנה לפה שלי. התחלתי את הסיפור הזה בזה שאני לא יודעת מה ההתחלה שלו. הבעיה היא שאני גם לא יודעת מה הסוף שלו.

הפרופיל של וודי נעלםםםםםם.

כלובי תחזיר אותו בד בבד ובדיעבדדדדדד

טילים לכיוון ירושלים ואלה צוחקים, בא לי שיקבלו כזה גדול בתחת שהם יתחרטו על היום שנולדו