ירושלים של זהב

אני מתגעגעת אליך קיפוד. אני כמעט ולא מרגישה את זה אבל ביומיים האחרונים זה אוכל אותי מבפנים. כשהיינו ביחד היה מאוד ברור מה אני נותנת למערכת היחסים. לא אמרתי מספיק פעמים מה אתה נתת גם. אתה אמנם אהבת להגיד בצורה המיוחדת שלך שאני "בת אנוש מוצלחת למדי" אבל אתה גם היית כזה. בזמן שעבר מאז שבחרת ללכת אנשים מכאן כותבים לי בצ'אט לפעמים שהם משתתפים בצערי. על איזה צער הם מדברים לעזאזל. לא היינו ביחד כשזה קרה. איזה מחלה מחורבנת. 

אתה חסר לי. בזמן שעבר בין הפרידה בינינו לבין ההתאבדות שלך ראיתי את הפוסטים שלך מדי פעם וזה עשה לי טוב לראות שאתה בסדר. היה לי ברור שאתה עדיין מתמודד אבל היו ניצוצות. היה פוסט שהעלת תמונות שלך מהדאנג'ן. התחפשת לליצן עצוב. רק אתה תתחפש לליצן ותלך למועדון פטיש ככה. 

האמת היא שבגלל המלחמה המעפנה הזאת אני הדחקתי נורא מהר את המוות שלך. אני חושבת שעכשיו זאת פעם ראשונה שאני בוכה עליך. סליחה שלקח לי חודשיים. 

"כשניפגש במסיבה, מותר לדבר איתך ישר או שצריך לבקש רשות מהלן לפני?"

(התשובה היא כן, גם אם אתם חברים שלי)

טוב מסתבר שגם נשים יכולות לצאת מפגרות שלא קוראות פרופיל חחחחח

יש הרבה יתרונות אבל הקטע הזה שהספסלים קפואים ועושים נעים בתחת החבול זה לא רע בכללללללל

"אל לי לפחוד. הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על-פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר." (פרנק הרברט, חולית)

אני לא טיפוס שמפחד יותר מדי. אולי זאת בעיה. כשהייתי ילדה בחופשות הקיץ היינו מבלים ימים שלמים בחוף הים. בימים של גלים גבוהים היינו נהנים מ"להתחרות" עם הגלים. אני בדרך כלל הייתי קופצת אל תוך הגל ויוצאת מהצד השני. זה ככה בכל התנסות חדשה שלי. קודם כל אני אומרת כן ואז אני מבינה (לפעמים) שאולי היה עדיף להגיד לא. זה היה ככה כשרק התחלתי כאן בכלוב. אמרתי כן לכל חוויה שהציעו לי וזה נגמר בפעם אחת שמעיפים אותי מדירה אחרי שניסו לחדור אליי אנאלית כשאני עם כיסוי עיניים ופעם אחרת שמכאיבים לי בצורה שלא הצלחתי להכיל והוא המשיך לנשוך אותי גם כשבכיתי את מילת הביטחון. יכל להיות יותר גרוע, יכלו לאנוס אותי ביער בלי הסכמה. 

כשאני קוראת את הציטוט בתחילת הפוסט אני לא חושבת על פחד. אני חושבת על דיכאון. דיכאון הוא בערך הדבר היחיד שמפחיד אותי. השבוע היה לי משבר קיומי קטן (אני בסדר, עברתי אותו, נראה לי) והרגשתי איך שאני מתפוררת בתוכי. הכי קשה בזמן של דיכאון זה לזכור שהגלגל יעלה למעלה מתישהו. 

אני מפחדת שאני לא נשלטת מספיק טובה. איזה קשה זה היה לכתוב את זה. האמת היא שגם כשהייתי שולטת עחזריט פחדתי שאני לא מספיק טובה. אתמול חטפתי מלא מכות. היה שלב שהדם השפריץ על הרצפה. 

אין פואנטה, רק בן אדם חסר ביטחון.

נ.ב. אני הולכת לאורדורה שבוע הבא ואני מתרגשת כבר מעכשיו.

יאיא חמוד מה נשמע? אני הצטרפתי לצבא האמת של בשלול אז קבל תמונה נהדרת מהסשן שהיה לי היום.

(כבר קשה או שעדיין רך?)

(זה הולך להיות גאג נהדר!)