ירושלים של זהב

לרוץ, לרוץ

עט רץ על דף במחול מדורבק 

רכילות מתגלגלת ועבודה נכתבת

כדור ראשון, כדור שני

נקודה, פסיק, בראשית, עץ דיאגרמות, תחפושת בוב ספוג, חיוך

אישה מרוחה על כיסא במבט מיואש

לרוץ

לשהות

ולהמשיך לרוץ

אני לא רוצה לדבר על זה 

לא, אני ממש לא רוצה לדבר על זה 

כן אבל אחרים סבלו יותר 

כן אבל כבר התגברתי על דברים יותר קשים 

כן אבל זה כואב מדי

כן אבל זה מפחיד 

כן אבל זה גדול ממני

בבקשה אל תכריחי אותי לדבר על זה 

אני לא רוצה לדבר על זה 

היא הביטה בשעון וראתה שהמחוגים זזים לאחור. היא קמה וניסתה להדליק את הטלוויזיה ללא הצלחה. הנשימה שלה כבדה והלחץ מורגש באוויר. במבט מהחלון רואים שכל העולם קפא מלכת. יש אם על ספסל בניסיון להצחיק את התינוק שלה, ציפור שמעופפת מעט מעל הרחוב, ילדה על נדנדה בשיא הגובה. גליה יוצאת אל הרחוב וניגשת אל האם. היא מתכופפת ומנסה לראות תנועה קטנה שבקטנות בעיניה.

קול עמוק נשמע בתוכה. הקול דחף אותה להמשיך הלאה, מעבר לרחוב הצדדי. היא מתקדמת ברחבי העיר הסואנת בדרך כלל ומגיעה אל חוף הים.

היא נכנסת אל המים עם הבגדים שעליה. כשהמים מגיעים עד לאף שלה העולם חוזר לחיים. העולם חזר לחיים אבל לא אהובה.

היא יוצאת במהירות מהים ורצה בחזרה לביתה. יש בה תקווה קטנה שכשהיא תפתח את הדלת הוא יעמוד בסלון עייף ומלוכלך ורעב. אבל הוא לא שם. הוא כבר לא יחזור.

החדר היה מלא אנשים, אבל היא הרגישה שהיא היחידה שקיימת בו באמת. החגיגה הייתה חגיגה גנרית של יום הולדת, יום נישואין או קידום בעבודה. ליד דלת הכניסה ראו אותה - עם כובע צבעוני כלשהו שלא הסתיר את הבעת הפנים המדוכדכת שלה. גברבר חסון ניגש אליה בביטחון מופרז השמור לצעירים. מתנועות הידיים ותנוחת הגוף שלה אני רואה שהיא לא מעוניינת בשיחה אבל לגברבר זה לא משנה. יש לו מטרה מול העיניים. היא ממלמלת תשובות לכיוון הרצפה והוא ממשיך יותר ויותר לנסות לתפוס את תשומת הלב שלה. זה מגיע למצב שהוא שולח אליה יד לכיוון הלסת והיא נרתעת. לא נראה שזה מפריע לו והוא ממשיך להתנהל באגרסיביות. היא עם הגב לקיר והבעת הפנים שלה הפכה למבועתת. המסיבה ממשיכה במהלכה הידוע מראש בזמן שליד הדלת מתחוללת הדרמה. הגברבר נשען מעליה ככה שהיא בין שתי הידיים שלו. היא מכווצת ונדמה מרגע לרגע שהיא מכווצת יותר ויותר. מתחילים לראות על הבעת הפנים של הגברבר שנגמרת לו הסבלנות והוא נשען טיפה יותר קדימה ומדבר אליה מטווח אפס. לפתע מפסיקה המוזיקה ואישה מבוגרת קוראת בשם הנערה. הגברבר משנה את תנוחת הגוף שלו בזריזות כך שנראה שהוא נשען לצד הנערה ולא מעליה. האישה המבוגרת מתקדמת לכיוונם ושרה שירי יום הולדת. הגברבר לוחש לה משהו קטן ומתרחק. הנערה מתקדמת אל האישה המבוגרת והמסיבה ממשיכה כמו לא היה דבר.

אני אגיד לכם מה מתסכל. העובדה שהחיים שלי השתנו בצורה כל כך משמעותית בהודו מונעת ממני לתעד בכתב את השינוי. אני מתכוונת שיש דברים שאני חושבת עכשיו ושלא חשבתי אותם ואני לא יודעת לבטא במילים למה זה השתנה. 

היה פרק ששמעתי לפני המלחמה על נעמי שמר (קישור למעוניינים בסוף הפוסט). טיילתי אתמול עם אחיין שלי ועברנו ליד הכנסת שהייתה הפגנה קטנה ואז דיברנו על זה והוא הביע את דעתו המאוד נחרצת כי הוא בכיתה ט' והם לא יודעים לדבר בצורה לא נחרצת. עכשיו אני חושבת לעצמי ששכחנו איך לדבר בצורה לא נחרצת. 

איזה שבוע קשה עבר עליי. אני הבנתי כמה עבודה יש לי לעשות עם עצמי ואם אני אהיה כנה אני לא בטוחה שיש לי את הכוח לזה. 

בנימה אופטימית זו נאחל לילה טוב אני מניחה 

היא במנות קטנות. זה נכון גם לאבל. נזכרתי היום בסשן הזה. הוא היה ימים ספורים אחרי המוות של קטלב. היה ברור לשנינו שאני נמצאת על הקצה בגלל התקופה (זה היה חודש וקצת אחרי השבעה באוקטובר). התקופה ההיא די מטושטשת לי עכשיו כשאני מנסה להיזכר מה היה שם. אני זוכרת שעבדתי הרבה בדירה ההיא ושיהיה לי קשה לישון. 

האחיין שלי בא אליי לירושלים והלכתי איתו לבלות במקומות נחמדים בירושלים. הלכנו לספרייה הלאומית ואז אכלנו שווארמה. הוא כבר בכיתה ט'. זאת הייתה פעם ראשונה שהוא ואני בילינו לגמרי לבד בלי אף אחד מהמשפחה שלנו. היה כיף. 

אני בתקופה מוצפת כרגע אבל נדמה לי שאני מוצפת כי יש לי אנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שיחזיקו אותי אם אני אמעד קצת בדרך. זה קצת מתעתע בי כי ברמה המקצועית אני בתקופה נהדרת. 

אור ואהבה ❤️ 

יעל

אני: מתגעגעת למקום הנמוך הזה של ההתמסרות וההחפצה ועוד דברים.

גם אני: מתמודדת עם טראומה מינית שהייתה לי בימים האחרונים בהודו 🤡